אבא אני משתדל‎

אני עולה על הר הדשא, מוריד את התיק מהגב, שם אותו לידי ככה שיעמוד ולא ייפול ונשכב על הגב. זה לא באמת הר של דשא. זו בקושי גבעה. ואפילו אם כפר שלם של אנשים יעבדו לילות כימים ויוסיפו לו אדמה, הוא לא יהפוך להר. אבל בכל זאת, ככה כולם קוראים לו.

הדשא מגרד לי בגב. לא כיסחו אותו בצורה שווה. יש עלים באורכים שונים וחלק מהם דוקרים. פעם לקחו אותנו לאצטדיון אמיתי של כדורגל והדשא שם היה מכוסח ממש טוב. גם פגשנו שחקנים אמיתיים עם תלבושות כדורגל ונעלי פקקים, אבל אני לא רציתי לשחק איתם. אני בכלל לא אוהב כדורגל. כל הזמן עושים שם פאוולים למרות שזה בניגוד לחוקים. גם כדורסל זה משעמם. שמה יכולים לעשות אפילו חמש עברות לפני שיוצאים מהמשחק. אני אוהב סרטים וסדרות אבל בעיקר שירים. ואני מכיר המון שירים, אפילו כאלה שאף אחד מהחברים שלי לא מכיר.

אבל עכשיו אני צריך למצוא צורות בעננים. ענת, שאני נוסע אליה פעמיים בשבוע, בשני וחמישי, לשחק איתה בכל מיני משחקים, אמרה לי לנסות למצוא צורות בעננים. היא אמרה שעננים כל הזמן משנים את הצורה שלהם ושזה כיף לנסות להפעיל את הדמיון ולהגיד למה הם דומים. אני אמרתי לה שזה משעמם ושיותר כיף לצפות בסרט. היא אמרה שאולי אני צודק אבל שבכל זאת כדאי לי לנסות. אולי ככה אני אגלה משהו חדש שכיף לי. אז אני אמרתי לה שכדאי לה לנסות לצפות בסרטים וסדרות כי זה בטוח יהיה לה כיף.

לא אכפת לי לנסוע לענת. יש לה משחקים שאין לי בבית ואנחנו שומעים ביחד שירים. וחוץ מזה, הנסיעה לוקחת יותר מארבעים דקות, אז אני מספיק לצפות בטאבלט כמעט בשני פרקים מלאים של גלילאו גם בהלוך וגם בחזור. אבא מרשה לי לצפות עם האוזניות בזמן שהוא נוהג ומקשיב לרדיו. לפעמים אני עוצר את הפרק כי יש ברדיו שירים שאני אוהב. אבל לפעמים יש תוכניות של דיבורים וצעקות ואבא מתעצבן.

אבא תמיד שואל איך היה אצל ענת ואני עונה "כיף" ולפעמים אומר לו איזה שיעורי בית היא נתנה לי. אז בפעם האחרונה כשהוא שמע על השיעורי בית על העננים, הוא אמר שזה רעיון טוב ושאני אוכל לנסות לצפות בעננים על הר הדשא.

עכשיו אני שוכב על הדשא, ומגרד ודוקר לי בגב. אני מסתכל על השמיים אבל אין כלום. אין בכלל עננים.

אני מסתכל על איזה נקודה רחוקה ורואה ציפור רבת יופי. זו לא ציפור טרף אז לא נראה לי שהיא ראתה אותי. וחוץ מזה מה אכפת לציפור ממני. היא עפה רחוק ולא מתייחסת לכלום. לא אלי, לא לים ולא לעץ הירוק שבתחתית של הר הדשא. זה עץ מסוג ברוש והוא ממש גבוה. יותר גבוה מהר הדשא אבל הוא לא מגיע עד השמיים. אף עץ לא מגיע עד השמיים. אני יודע את זה.

אני מסתכל עוד פעם בשמיים ורואה משהו זז. זה לא ציפור. נראה לי שזה מטוס סילון שטס לארצות הברית. אפילו שאני לא בטוח בכיוון, כי מטוסים לא טסים ישר. הם טסים על זרמי אוויר שיש להם שמות. אנשים תמיד נותנים שמות לדברים, בעיקר לאנשים אחרים. עובדה שלכל איש יש שם. גם לאלה שאני לא מכיר, לכל אחד בעולם ובטח פה בעיר.

אני חושב שאם אני אראה עוד נקודה עפה באוויר אז היא בטח תהיה סופרמן. אני לא יודע אם אני אוכל לראות אותו על הרקע הכחול של השמיים כי החליפה שלו כחולה. אבל אולי אני אראה את התחתונים האדומים שלו או את הגלימה האדומה, אם הוא לא יסתיר אותה. פעם שאלתי את אבא, אבל הוא לא ידע אם לסופרמן יש גם תחתונים מתחת לחליפה וגם לא מה הצבע שלהם. אני זוכר שהוא חייך וערבב לי את השיער עם היד שלו ואמר לי שיש לי שאלות ממש מיוחדות.

אני מסתכל ממש חזק אבל לא רואה כלום בשמיים. ימין ושמאל רק כחול וכחול.

העיניים שלי מתעייפות. אני סוגר אותן כמעט עד הסוף ככה שהריסים העליונים נוגעים בריסים התחתונים ובתוך העיניים שלי מופיעה קשת צבעים. אני לא יודע אם בקצה אחד שלה יש דובונים צבעוניים שיורים אותה מהבטן שלהם או שבקצה השני יש גמד ירוק עם אוזניים שפיציות וסיר מלא במטבעות זהב. כשאני מנסה לראות, אני פותח את העיניים והקשת נעלמת כאילו היא התכסתה בגלימת היעלמות. אני יודע שבשביל קשת אמיתית בכלל צריך שקודם ירד גשם אבל לא יכול לרדת גשם, כי בשמיים אין עננים. גם בבוקר לא היה שום ענן וגם עכשיו לא מעונן.

אבא אמר לי שזה מעולה שאני עושה את שיעורי הבית של ענת ושכל עוד אני ממשיך בזה, אז זה לגמרי שווה לו את הנסיעה המעצבנת בפקקים ואת הכאב גב שזה עושה לו.

עכשיו כבר ממש מגרד לי בכל הגב, הרגליים והראש אבל אני חייב לעשות את השיעורי בית.

אני מנסה להמשיך לשכב על הדשא אבל אין עננים. ובלי עננים אני לא יכול להשתמש בדמיון. ענת בפירוש אמרה לי שאני צריך לנסות לראות צורות מעניינות בשמיים. אז אני והשמיים הכחולים מחכים אבל אין ענן לבן באופק. הכחול היום כחול מאוד ואין לובן בהיר. ולא קל לי לשכב ולא קל לי לחשוב ומאוד לא פשוט לחכות.

אני משתדל ממש חזק בשביל אבא, אבל זו לא אשמתי שאין עננים.

עכשיו אני רואה את הכל מטושטש דרך טיפה שקופה אבל אני יודע שזה לא עוזר. ענת הסבירה לי שאפילו אם אני רוצה משהו ממש חזק, זה לא תמיד מספיק כדי לשנות את המציאות. אז אני יודע שהטיפה היא לא טיפת גשם כי אין שום ענן. אין כלום בשמיים. גם לא גן עדן. ועוד מעט אבא יבוא והוא יחשוב שאני שוב בוכה בגלל אמא.

אני ממש משתדל.

------

דצמבר 25