אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אני חוזר על
המנטרה שוב ושוב. לפעמים במלמול, לפעמים בשתיקה, כל הזמן בראש.
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
השעון המעורר
שלי מכוון לרדיו. אני מקיץ לתוך ארבעה צפצופים קצרים ואחד בינוני. בחדשות מספרים
על מלחמות, פוליטיקה ואסונות. באנגליה, הכלכלה מתדרדרת. באוסטריה, יש הפגנות
והפגנות נגד. במצריים, מכת ארבה. בסודן, בצורת. בצ'ד, הבצורת בדיוק נגמרה והגשם
גרם למפולות בוץ שמחקו כפר שלם. מכבי תל אביב סיימה בתיקו משחק מאוד חשוב נגד
קבוצה יוונית. והתחזית: ימשיך להיות בהיר מלווה ברוחות דרומיות עזות.
אל תכתבו בבית
אני מתלבש. אל.
אוכל. תכתבו. ומצחצח שיניים. בבית.
זיכרונות מהעבר
וצרצורים מההווה קוראים לי. אני יוצא מהדירה והולך בצעדים מהירים, כפסע מריצה, ברחובות
הצרים של השכונה אל הציר המרכזי.
אל תכתבו בבית
המלמול ואני לא
עוצרים. ממשיכים במסלול של קטעים נשברים עד לתחנת האוטובוס. כשאני ממתין בתחנה, אני
מקיף אותה נגד כיוון השעון ובינתיים משרבט בפנקס המקומט "אל תכתבו
בבית". ממלא את הדפים בכתב מחובר כאילו טור נמלים טבל בקסת דיו ואז טייל על
גבי הפנקס שלי הלוך ושוב בין קווי השורות.
אל תכתבו בבית
האוטובוס מגיע,
אני משלם וכלפי חוץ הופך להיות אחד מקהל הנוסעים - כמו כולם אני פותח את הטלפון. אני
כותב לעצמי אימייל ובו הודעה מתמשכת שבנויה רק משלוש מילים: אל תכתבו בבית אל
תכתבו בבית אל תכתבו בבית אל... לפני שאני יורד בתחנה המרכזית, אני שולח לי את המייל,
מחכה לרגע שאקרא אותו.
במנהרה שמתחת
לכביש, אני שולף מתרמיל הגב את הספריי האדום. חובש את הקפוצ'ון ובמהירות, לפני
שמישהו מספיק לשים לב, אני מרסס על הקיר כתובת מטפטפת מעל לערמת השמיכות המסריחה:
"אל תכתבו בבית", ורץ משם לפני שחסר הבית מתעורר.
אל תכתבו בבית
אני עולה על קו
689 דרומה. בדרך אני חורט עם המפתח של הדירה על המושב שלפני "אל תכתבו
בבית". מתבונן בפלאפון ומציין לעצמי שיש לי מייל שלא נקרא.
אני יורד לבד
ליד צומת באמצע המדבר. זו התחנה הכי קרובה לשדה התעופה הקטן. במאונך לכביש הראשי,
יש דרך עפר משובשת שמובילה לשער הראשי. במקום ללכת עליה, אני פוסע במהירות באלכסון
דרך השטח היבש. רגלי נושאות אותי במרץ ישירות אל שיח שצמוד לגדר התיל שמקיפה את
שדה התעופה, בדיוק מאחורי המחסנים. אני נכנס דרך פתח בגדר שהכרתי מזמן. מישהו כתב
שם על הצד האחורי של המכולה: "טייסי ריסוס הם פשוט מדבירים מעופפים"
וחתם: חגי 1991. אני מוציא מהתרמיל את המרקר העבה וכותב מתחת "אל תכתבו
בבית" ולא חותם ולא מתארך.
אני מציץ אל
עבר מסלול ההמראה. הטכנאי עדיין עובד על המטוס. יש לי זמן. אז אני מסדר אבני חצץ
קטנות זו לצד זו ויוצר כתובת לבנה: "אל תכתבו בבית". הטכנאי פונה אל עבר
הפרגולה להביא את המכלים של חומר הריסוס נגד הארבה. זה הרגע שלי. אני עוטה את
הכפפות, רץ אל הפייפר ובתנועה מתורגלת מפעם קופץ על הצמיג, פותח את דלת תא הטייס
ונכנס.
כמו לרכוב על אופניים, אני מתניע את המטוס ומסיע אותו אל מסלול ההמראה. עם בד"ח
מקוצר ובלי להמתין לאישור, אני פותח את המצערת וממריא עם האף לעננים. אחרי מספר
דקות, פונים אלי בקשר ואני עונה "אל תכתבו בבית". כשמנסים לפנות אלי שוב,
אני מחליש את הווליום למינימום עד שכל מה שאני שומע זה רק את הטרטורים הפנימיים
שלי והחיצוניים של המנוע.
אל תכתבו בבית
מעל לשדות,
העננים קצת מתפזרים ואני מנמיך טוס ועובר דרך פתח בשטיח הלבן. זה האזור שמיועד
לריסוס. בגובה הזה אני מסוגל להבחין בנחיל של ארבה רובץ על הגידולים. במקום לרסס
אני נוסק חזרה וכותב הודעה בשמיים באמצעות עשן המפלט: "אל תכתבו בבית".
שוב פונים אלי בקשר, הפעם בתדר החירום. אני שומע משהו על זה שכבר קראו למשטרה. אני
לא עונה וכמו שתכננתי אני מכבה את המנוע ואת כל החשמל ודואה מטה כמו על גבי בורג ענק
דמיוני, עד שאני נוחת על שביל רחב מספיק בין השדות. בזמן הנחיתה אני מביט מעלה ורואה
איך הודעת העשן שלי מתפוגגת בהדרגתיות. ה"אל" כבר לא קיים
ה"תכתבו" מרוח לחלוטין, וה"בית" הולך ונעלם.
אל תכתבו בבית
אני יורד
מהמטוס וצועד בזריזות רבה על השביל. מעלי מזמזמים מיליוני חגבים שלא לומר ארבה.
אני מחייך לעצמי וצועק לעברם: "אל תכתבו בבית". זה לא מזיז להם את
הזמזום. אני שוב מחייך, אבל רק חצי חיוך ואז פחות. אני מזדרז.
אל תכתבו בבית,
אל תכתבו בבית
בקצה השביל, על
ערימה של פסולת בניין, מחכה לי שרוע על צידו, אופנוע ישן עם לוחית רישוי עקומה
שכיסיתי בברזנט חום. אני מעיף את הבד הצידה לתוך התעלה ושם לב שבפינה שלו רקום:
"אל תכתבו בבית". בבעיטה אחת, אני מתניע את האופנוע ונוסע במהירות לכיוון באר שבע.
בכניסה האחורית לעיר, אני פונה בחדות למאהל הבדואי ומוכר להם את האופנוע תמורת
אלפיה וטרמפ לתחנה המרכזית. העסקה מתנהלת בקלות בתוך אוהל שחור מבחוץ ושקט מבפנים
ונחתמת בלחיצת יד. הבדואים כבר מזמן יודעים שאין צורך לכתוב בתוך אוהל. אני מתאים
את נשימותיי לקצב המדבר ולוגם בנחת נדירה את הקפה הבוצי המתוק שמגישים לי. כשאני
מסיים לשתות, אני הופך את הספל לכמה שניות ואז חזרה, ומסתכל איך שבילי הגרגירים
הופכים מול עיני לשלוש מילים מוכרות.
כשאני מגיע
הביתה כבר כמעט ערב. אני בודק הודעות בטלפון. יש לי מייל אחד שטרם נפתח. הוא די
ארוך אבל אני קורא אותו עד סופו בסיפוק מרגיע. אני מכין לי ארוחת ערב של חביתה,
סלט ופרוסות נדיבות של לחם טוב. מצחצח שיניים. אל. מתקלח. תכתבו. והולך לישון.
בבית. תוך כדי הפעולות והמלמולים, אני חושב על זה שיש כבר הסבר מקובל למה פתאום המוני
חגבים זרים זה לזה הופכים למסת ארבה. אבל אין אפילו ניסיון אחד להסביר למה לפעמים יש
חגב בודד שלא מצטרף לטירוף הכללי ונשאר נאמן לניגון הפנימי שלו. זה משהו שאף אחד
לא יודע.
כמעט אף אחד.
במיטה, לפני
שאני נרדם, כבדרך חגב, הראש שלי מתמלא במחשבות שמנתרות ומזמזמות אבל רק לאחת מהן
יש מילים:
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו בבית
אל תכתבו
------
אוקטובר 25
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה