היא
מספרת לי שאין לה כוח. שכמה חברים מהעבודה שלה יוצאים הערב והזמינו אותה להצטרף
אבל פשוט אין לה אנרגיה. "אני מרגישה תקועה". היא אומרת. אני רואה שזה
מטריד אותה אז אני ממתין ומקשיב והיא ממשיכה. "זה פשוט מרגיש לי שלכולם מסביבי
יש יופי של חברויות שכל הזמן מתפתחות ומשתבחות ושלי ממש לא. להם יש חברים שאפשר
לדבר איתם על כל מיני נושאים, יש להם חברים ליציאות, קולגות קרובות ואפילו חברוּת
נפש ורק אצלי זה סתם. אתה מבין?".
אני
מהנהן ומרגיש מן התכווצות באזור הריאה השמאלית.
"למה לי לא מתפתחת איזה חברות יפה?" היא שואלת ואז
מרחיבה. היא מספרת לי על הקשיים בעבודה, על העומס, על איך שהיא מתרחקת אט אט מכל
החברות והחברים הוותיקים ושלמעשה היא די בודדה. "אתה קולט? בזמן שאצל כולם
הקשרים מלבלבים כמו יערות-עד לפני עידן התיעוש, החברויות שלי מתאבנות" היא
נאנחת ומוסיפה בשקט: "ואז הן מתפתחות לאבק דק דק כמו אויר מזוהם שמגרד
בגרון."
אצלי
בגרון, יש מענה מוכן. הייתי רוצה להגיד לה שקשר כמו שלנו הוא דבר די נדיר. שלא בכל
יום מוצאים מישהו שאפשר לחלוק איתו הכול, שקולט אותךְ בלי שאלות. שגם הוא מתעניין
באותם תחומים ושיש לו בדיוק את אותו חוש הומור (וזה הרי ממש חשוב!) אבל במקום זה
אני שותק ופשוט ממשיך להקשיב.
אני
יודע שזה עדיין מוקדם מדי להגיב. בפעם הקודמת שניסיתי, היא סיפרה לפסיכולוגית שלה שהרסה
את הכול ואיזה חצי שנה לא דיברנו.
עכשיו
אני מרגיש שיש לי הזדמנות נוספת ואני לא מתכוון לפספס אותה. אני צריך להמתין
בסבלנות עוד כמה חודשים או אפילו שנים, המתנה של הקשבה צייתנית ומכילה. וכשיגיע
הרגע, אני סוף סוף אדבר והיא תבין בדיוק מי היחיד שהיא חייבת להקשיב לו. ואז אני גם
אגיד לה מה עליה לעשות ולמי.
בינתיים,
אני הופך את עצמי לכותל שלה, שומע ואינו נשמע.
לא
קל להיות חבר דמיוני. זה דורש המון סבלנות. אבל את זה יש לי ואני אופטימי.
מתפתחת
לי חברות יפה.
------
נובמבר 25
ותודה ענקית ליעל!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה