יש מישהו שדואג לי

יש מישהו שדואג לי. השאלה היא מי. אני מחליט לצאת לחקור ולגלות מי דואג לי.
דבר ראשון אני בודק בספרייה. אמא שלי תמיד אמרה לי לפנות למקורות ראשוניים. מדפי ספרים מעץ כהה מגיעים עד לתקרה. מנורות ירוקות מאירות באור עמום שולחנות כתיבה כבדים. במרכז החדר, אני מוצא את פרופסור שזיפי מחזיק בידו בפגיון חד. בוירטואוזיות הוא מצליח לעלעל באמצעותו בספר עב כרס. לפתע הוא פונה אלי ומשליך את הפגיון לעבר לוח מטרה שנמצא ממש מעל לראשי. אני מתכווץ בבהלה והוא צוחק מהבטן. אני ממהר לברוח משם. לא נראה לי שהוא דואג לי. במסדרון, אני שומע אותו צועק אחרי: "למה אתה כזה כבד? זה רק משחק. אתה לא מבין רמזים?"

אני ממשיך הלאה במהירות ונכנס למטבח. בזמן שאני מוזג לי כוס מים קרים להירגע, אני מבחין שאני לא לבד בחדר. הארון מתחת לכיור פתוח ובתוכו דמות רכונה על ברכיים. מבטי נמשך אל ג'ינס קצרצר מדי שממנו מציצות תחתיות לחיים של ישבן לבנבן. אני לוגם עוד קצת מהכוס ואז נראה שהדמות שומעת אותי, כי היא מתרוממת. כשהיא מסתובבת, אני מזהה אותה. זאת מיסי ארגמני, שחקנית אלמונית ומשפיענית רשת ידועה. "היי" היא אומרת ומנפנפת במפתח צינורות אל מול החזה שלה, "וככה אני מנקה לכם את הצנרת. בׇּיוש!". היא מפריחה לעברי נשיקת ברווז. אני לא לגמרי יודע איך להגיב אבל אז אני קולט שהמבט שלה בכלל לא ממוקד בי, אלה במצלמה שממוקמת על שולחן האוכל. אני מניח את הכוס ויוצא מהמטבח בחזרה למסדרון. אני חולף בזהירות על פני הספרייה ונכנס מהר ובלי לדפוק בדלת הבאה.

הגעתי לחדר הישיבות. במרכז החדר כלוב ענקי מוזהב ובתוכו שולחן ארוך. בקצה אחד, מסך טלוויזיה ענק שעליו מוקרנת מצגת, ובקצה השני, שולחן נוסף, קטנטן, עמוס במגשי כריכים ומאפים טריים ממאפיית "חרדלי". לצד השולחן הקטן עומדת אישה צעירה, שערה אסוף בתחכום בקליפס עץ. סביב השולחן הארוך יושבים כעשרה גברים מקריחים. לכל אחד מהם יש לפטופ, פלאפון ואקדח, וכולם מדברים בו זמנית. הם מתווכחים באינגליש מעורבבת בהיבריש, על מי יעשה מה והאם הם יספיקו לעשות את זה לפני שהקו ימות. אני מבין שמדובר במהנדסים. האייצ'ארית, כך לפחות אני מנחש, מטפלת במשאבים ומעבירה בורקסים מהשולחן הקטנטן לשולחן הארוך. המקריחים אוכלים, מעיפים שומשומים סוררים לרצפה ומתלוננים על מכונת הקפה, בזמן שהם לוגמים אספרסו וקורטדו. אף אחד מהנוכחים לא שם לב לקיומי. אני מכחכח בגרון ומנפנף בידיים אבל מבין שהם לא מסוגלים לראות אותי או בני אדם באופן כללי, רק משימות ומשאבים. אני מושיט יד אל תוך הכלוב, נוטל שבלול קינמון ויוצא חזרה למסדרון.

אני מחליט לא להתייאש ולהמשיך בחיפוש. לחדר הבא יש שתי דלתות רחבות, אני פותח אותן ונכנס לסלון בעל תקרה גבוהה. ההמולה מכה בי, עשרות גברים, נשים וטווסים ממלאים את החלל. בכניסה יש עמוד נמוך ועליו שלט "כנס פסיכולוגים, היכנס רק כשאתה מוכן". מאחורי השלט, החדר מלא בספות וליד כל ספה, כיסא, שולחן קטן ועליו קנקנן מים ושתי כוסות. במרכז החדר, יש בריכת מים מתנפחת גדולה בצורת ברבור ובתוכה חבורת נטולי עכבות עטויים בנוצות כחולות של טווס. נוזלים משפריצים לכל עבר ורק השלוליות מעידות על מה שהתרחש כאן קודם לכן. בפינה הרחוקה יש קבוצה שמשקה מטפס אל-תיגע-בי. היא הופכת את האדמה, חופרת וחופרת, ונוגעת בכל עלה ועלה. המטפס, מצידו, קמל. בפינה הנגדית, קבוצה אחרת מוזגת דליים לתוך מטחנת בשר ענקית. אחד הפסיכולוגים, עם עט נובע בפיו, מסובב את הידית ללא לאות ובהנאה מרובה. בבריכה עצמה, יש ערבוב של איברים ונוצות וניסיון לא אתי לשחות חזה. בבירור מדובר בפסיכולוגים לא חינוכיים לפי מה שהם עושים. בלי לומר מילה, בהליכה שקטה לאחור, אני יוצא וסוגר את הדלתות. אני עוצר לרגע ונשען בגבי על הדלתות המוגפות ותוהה האם בכלל הייתי צריך להיכנס ואז נדמה לי שאני שומע מבפנים גניחה חזקה מלווה בצווחת עונג: "זמננו תתתתםםםם!"

אני מתבונן על המסדרון ומבחין שבדיוק מולי, על הקיר יש טלפון ציבורי כתום ועליו פמוט. אני לא יודע למה אחרי כל מה שכבר ראיתי, דווקא זה נראה לי מוזר, אבל לפני שאני ממשיך את קו המחשבה הזה, הטלפון מצלצל. אני מרים את השפופרת, שומע צליל מתכתי מן העבר, ולוקח לי זמן לקלוט שהאסימון נפל. אני מנסה: "הלו?". מעבר לקו, אני שומע את אמא שלי צועקת לאבא שלי שישתיק את הרדיו. "מה שלומך?" אני שואל אותה והיא מספרת לי על המצרכים שהיא קנתה לארוחת הצהריים אתמול. ברקע אני שומע את אבא שלי צועק "מתי הוא מגיע?". אבל לפני שאני מצליח לחשוב מה לענות, הקשר מתנתק. אני מחזיר את השפופרת למקומה אבל נשאר עם צליל תפוס "טו טו טו טו טו", שממשיך לטנטן לי בראש כל פעם ששקט מדי.

נמאס לי כבר מהמשחק הזה. הלב שלי פועם במהירות. אני רץ לקצה המסדרון ופורץ לחצר. החצר מוכרת, מוזנחת ויבשה. האדמה מכוסה בקוצים ושברי זכוכיות חדים. מהחממה, נשאר רק שלד ברזל מחליד ובתוכה גדלים פרא, סוקולנטים שקשה מאד להיפתר מהם. בפינה יש באר משאלות ללא תחתית. אני ניגש אליה, מביט מעלה לרקיע ובהחלטה של שבריר רגע אני קופץ. להפתעתי, אני לא מופתע מכך שאני לא נופל חזרה אלא ממשיך מעלה מעלה, דרך העננים ומגיע לכניסה לגן עדן. מולי יש גדר גבוהה ושערי פנינה נעולים. תוק תוק תוק טו טו טו תוק תוק תוק, אני דופק בחוזקה על שערי מרום, וכצפוי, אין תשובה. אני צועק מעבר לגדר: "אנחנו צריכים לדבר על חלוקת האחריות, מי דואג למי. אני יודע שאלו לא שעות הקבלה אבל זה חשוב." אין מענה, אבל אני ממשיך: "אני אולי לא מבין גדול בקבלה, לא של עצמי ולא של אחרים, אבל אני כן יודע מה חשוב." אני ממתין פרק זמן סביר, אך עדיין אין תשובה בחזרה. המבט שלי נודד לעבר השערים ופתאום אני מבחין שעל הידית תלוי שלט קטן. אני מתכופף וקורא אותו:

"יצאתי. תיכף אשוב".

מתחת לשורה המסיימת הזאת, יש תוספת בפונט קטן יותר: "במקרה חירום נא להתקשר למספר הזה:". אני מתבונן במספר ותחושת דה ז'ה וו נשברת עלי כמו גל - נראה לי שאני יודע של מי המספר.
 

------

אפריל 25

 

ארץ הלוואי

ג'ו מתאר את ארץ הלוואי שלו. יש בה בריכות מלאות במה שהוא רוצה, פסגות הרים שאליהן הוא שואף וטרמפולינות ענק שמרימות אותו לגבהים חדשים.

גם נעמה מתארת את ארץ הלוואי שלה. היא יפה שלווה ורגועה. כל החברים שלה גרים שם בבתים מרווחים וגם המשפחה שלה שוכנת בבית חווה. עצי פרי גדושים ומפּלים מפכּים מספקים את כל הצרכים הבסיסיים, הצופיות שרות והדאגות נודדות.

תורי לתאר מתקרב אבל ארץ הלוואי שלי מתרחקת. הלוואי והיה לי תיאור. ואז מחשבה נוספת מתקנת: הלוואי והייתה לי ארץ.

------

אפריל 25

בסדנא 

לא

יש דברים שלא עושים, אפילו לא בצחוק.

יש דברים שלא מדברים עליהם, אף פעם.

יש דברים שלא מעלים על הדעת, בשום פנים ואופן.

יש דברים שפשוט לא, וזהו.

עדיין, נראה שלא משנה כמה פעמים היא אמרה "לא", יש דברים שלא היו צריכים להיות.

------

אפריל 25

בסדנא

איך כותבים עצב

כותבים אותו לבד. האנחות מפרידות בין המילים.

כותבים אותו על גבי דף שורות צהוב בדיו שנמרחת על כתמי רטיבות מלוחה.

כותבים אותו במילות תואר שלא מצליחות במשימתן. כמו אוסף מעגלים שהחיתוך של כולם ריק.

כותבים אותו וכותבים אותו ואז מקריאים, ואפילו מלחינים ושרים אבל למעשה אי אפשר לכתוב עצב.

עצב מוחקים.

לשם כך צריך מחק משומש ומלוכלך בקצה. גוש של גומי ירקרק שמוחק ומעלים מהמציאות את האפשרויות למשהו אחר, טוב יותר. ומשאיר אחריו פירורים קטנים של תהיות על מה היה יכול להיות.

ואז, בהינף יד ובנשיפה חזקה, התהיות מושלכות הצידה, להישכח.

וכל מה שנותר הוא עצב על דף מפורר.

 

------

פברואר 25

טקסט לא חשוב

אני (ברגע הראשון) – אין לי מושג מה לכתוב. ננסה בכל זאת.

הקופירייטר – אם אני אכתוב את זה, אני אהיה סופר סתם?

הדוקטורנט – זה מה שהכי מפחיד אותי.

כותב הברכה – מה זה אומר על מערכת היחסים שלנו?

המשורר – למה זה בכלל צריך להיות חשוב?

הפילוסוף – חשיבות היא לא תכונה, היא יחס. זה לא תלוי רק בי.

המהנדס – איך אני מתמצת להם את זה, כדי שיבינו את מה שחשוב.

זה שלא יודע לכתוב – אבל יש לי כל כך הרבה דברים חשובים להגיד.

הסופר – אם אני אכתוב את זה, אני אהיה קופירייטר?

אני – נראה לי שיצא משהו.

------

פברואר 25

בסדנא: כתבו טקסט לא חשוב.  

זמנם של הבודדים

טוב, תודה שבאתם. אני מבקש מכולם לשבת, אני אשמח להתחיל.

יש פה אנשים שאמרו שהם קצרים בזמן. זאת כבר לא באמת בעיה כמו שתבינו בסוף הפרזנטציה, אבל מכיוון שאני סולד מבזבוז זמן, אני אשתדל אקצר.

בגדול, אני מתכוון לתאר בתמצות את השתלשלות האירועים שהביאו את הפרויקט למצבו הנוכחי וכמובן אשאיר זמן קצוב לשאלות.

נתחיל עם מה שברור לכולם. מדובר בפלא, נס, תופעה על טבעית, מעשה אלוהי, כישוף. שכל אחד יבחר את התיאור שמתאים למטאפיזיקה המועדפת עליו, אני לא מתכוון להיכנס לזה כאן. אני רק אגיד שאין לי מושג איך זה קורה, אבל עובדה שזה קורה. גם אני לא הייתי מאמין אם מישהו היה מספר לי דבר כזה, אבל אני באמת מסוגל לקחת מאנשים זמן לא משומש ולתת אותו לאחרים.

כפי שחלק מכם כבר יודע, אני עושה את זה באמצעות הבקבוק המוזר הזה שמונח כאן על הפודיום. נכון שהוא לא גדול, אבל כרגע הוא מכיל בערך שבועיים וחצי של זמן. מה שנראה לכם אולי כמו גרגרי חול, הם למעשה רגעים ותקופות של זמן שאספתי מחברים ומעצמי.

הבקבוק הזה, למי שלא מזהה, הוא בקבוק קליין. אני יצרתי אותו בטעות במדפסת התלת-ממד הביתית שלי לפני שבוע כשניסיתי להדפיס אגרטל ליום הנישואין של אשתי ושלי.

כן? האדון בשורה הראשונה, מה השאלה שלך? מה זה בקבוק קליין? - זה כמו טבעת מביוס תלת ממדית. אתה לא יודע מה זה טבעת מביוס? אז תבדוק בוויקיפדיה. חברים, אני מצטער אבל אני לא יכול להסביר כל מושג שאני משתמש בו ואני ממש לא רוצה לבזבז את הזמן של מי שכן מכיר את המושגים. בואו נתקדם, טוב?

איפה הייתי? כן, באגרטל שהשתבש. בקיצור, ראיתי שהאגרטל יצא מוזר, אבל מתוך תסכול, החלטתי בכל זאת למלא אותו במים. מה שקרה היה פשוט מטורף. המים נשארו בתוך או בחוץ של הלא-אגרטל הזה, קצת קשה לומר כשמדובר בבקבוק קליין, אבל בכל אופן הם לא עמדו אלא הם זרמו ללא הפסקה. תדמיינו את המים במפל בציור של אשר, משהו כזה. מיותר לציין שאני הייתי בשוק.

באותו הרגע, אני עוד לא ידעתי, שזה לא מה שהופך את הבקבוק הזה לכל כך מיוחד. באותו הרגע אני פשוט ממש רציתי שאשתי או אחד מהחברים שלי או אפילו סתם עובר אורח יהיה שם איתי ויראה את מה שאני רואה. אבל אני הייתי לבד. הרגע המדהים הזה חלף בלי שיכולתי לחלוק אותו עם אף אחד. הסתכלתי שוב בבקבוק והמים נעלמו. במקומם היה, מה שחשבתי אז לגרגר חול שהמשיך לזרום כמו המים. עכשיו אני יודע שהגרגר הזה היה הרגע של הגילוי שלא חלקתי עם איש אבל כשזה קרה, אני עדיין לא הבנתי את זה.

בזמן ששקשקתי את הבקבוק ביד אחת, ביד השנייה טלפנתי למיקי, שהוא החבר הכי טוב שלי, ואמרתי לו שהוא חייב לבוא וניתקתי. מיקי הגיע תוך עשר דקות, שלי הרגישו כמו תשעה חודשים. הייתה לי תחושה שאחרי שהוא יבוא, שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם. פתחתי לו את הדלת ומיד ראיתי שמשהו לא בסדר. הכנתי לו את השחור שהוא אוהב ושאלתי אותו מה העניין והוא סיפר לי על עוד דייט כושל הפעם עם הייטקיסטית שרק רוצה לעשות כסף. פתאום הוא נשבר והתחיל לבכות בשקט ומתוך הדמעות אמר לי שכבר אין לו כוח לכל הבדידות הזאת. ואז הוא שאל אותי אם אני זוכר שהוא היה בסטנפורד בתוכנית של החילופי סטודנטים. בלי לחכות לתשובה הוא סיפר לי שלמרות שהיה לו ממש כיף ושונה ומיוחד, בתכל'ס, הוא היה נורא לבד. "אפילו כשנסעתי לרוד טריפ עם הגר, זוכר את הגר? הסטודנטית לביולוגיה שפגשתי שם. היא חזרה לסטאנפורד, כי היה לה מבחן ואני נסעתי לגראנד קניון וראיתי את הוואדי הכי גדול בעולם. עמדתי שם שעה ונדהמתי אבל לא היה למי להגיד כמה הגודל הזה מטורף. מרוב באסה פשוט נסעתי משם כמעט שתים עשרה שעות דוּך לסטאנפורד. נראה לי שעד היום לא סיפרתי לך את זה." הוא תפס את עצמו והתעשת. "טוב, מה שהיה היה, אי אפשר להחזיר את הזמן. תגיד מה רצית להראות לי?"

הסתכלתי בבקבוק הקליין וראיתי שהוא התמלא בעוד גרגרים, בערך שעה של זמן. אבל לפני שיכולתי להסביר למיקי. הוא הסתכל בשעון וקילל שהוא יותר משעה איחור לעבודה. פתאום ברגע קטנטן הבנתי הכול. הכנסתי את היד לתוך (או לחוץ) הבקבוק ונתתי לגרגרים לזרום לי בין האצבעות הרגשתי איך אני מתמלא בזמן. הנחתי את היד על הכתף של מיקי ואמרתי לו בטון שליו: "אל תדאג, אתה תגיע בזמן. תסתכל שוב בשעון". מיקי הסתכל בפלאפון שלו ואמר "איזה קטע. הייתי בטוח שכבר עשר אבל עכשיו רק רבע לתשע.". אמרתי לו שכדאי שיצא לדרך. נפרדנו בחיבוק ואני ראיתי שהבקבוק התרוקן לחלוטין מלבד גרגרון פצפון שהמשיך לזרום ללא הפסקה.

 

חברים, בשבוע שחלף מאז יצירת האגרטל, אספתי סיפורים שלי ושל חברים על כל מיני רגעים כאלה שלא היה לנו עם מי לחלוק ושמרתי אותם כאן בבקבוק. חלק מהזמן נתתי למי שהיה זקוק לו כדי שהם יספיקו את הדברים שהם חשבו שהם לא יוכלו להספיק.

עכשיו הגיע השלב הבא בפרויקט וכאן אני זקוק לעזרתכם. אני רוצה להתרחב. לגייס אנשים שיעזרו לי עם תהליך איסוף הסיפורים. ככה אני אוכל להגיע להרבה יותר אנשים ולאגור הרבה יותר זמן. ובמקביל, לאסוף בקשות ממי שבאמת זקוק לזמן נוסף ולתת לו את הזמן הזה.

פרויקט כזה דורש זמן וכסף. אבל אני מבקש מכם רק את השני.

זהו.

יש שאלות?

------

פברואר 25

שגרה

אולם ענק. הומה אדם. רועש. עוד לפני שנכנסתי פנימה, גלגלתי שני אטמי אוזניים צהובים משומשים שהיו לי בכיס מהבוקר ותחבתי אותם, אחד בכל אוזן. חיכיתי כחצי דקה עם אצבעות באוזניים עד שהספוג יתרחב ויאטום את תעלות השמע.

נכנסתי פנימה ומהר מאד הוקפתי במוזיקה, פרצופים מוכרים, חברים וזרים. מלצרים ממהרים עם מגשים עגולים עמוסי קבבונים, סנדוויצ'ונים, מקלות גזרים ומלפפונים. במרכז האולם, בני משפחתי המורחבת, עסוקים, חוגגים, מתחבקים ומתנשקים. וגם אני טופח על כתף של זה ומחייך לאחר, מהנהן לרחוק קרוב ואפילו מחליף מילים לא שימושיות עם אורחים מזדמנים.

וזה לא משנה מה מתרחש, איפה אני באולם ובכמה אנשים אני מוקף, אני רק חושב על זה שאם בבוקר היו מכריחים אותי לחתום על נשק, הייתי יורה בעצמי.

------

ינואר 25

בסדנא: כתבו שלושה טקסטים על שלושה מצבי רוח. אני הספקתי רק אחד.