איך כותבים עצב

כותבים אותו לבד. האנחות מפרידות בין המילים.

כותבים אותו על גבי דף שורות צהוב בדיו שנמרחת על כתמי רטיבות מלוחה.

כותבים אותו במילות תואר שלא מצליחות במשימתן. כמו אוסף מעגלים שהחיתוך של כולם ריק.

כותבים אותו וכותבים אותו ואז מקריאים, ואפילו מלחינים ושרים אבל למעשה אי אפשר לכתוב עצב.

עצב מוחקים.

לשם כך צריך מחק משומש ומלוכלך בקצה. גוש של גומי ירקרק שמוחק ומעלים מהמציאות את האפשרויות למשהו אחר, טוב יותר. ומשאיר אחריו פירורים קטנים של תהיות על מה היה יכול להיות.

ואז, בהינף יד ובנשיפה חזקה, התהיות מושלכות הצידה, להישכח.

וכל מה שנותר הוא עצב על דף מפורר.

 

------

פברואר 25

טקסט לא חשוב

אני (ברגע הראשון) – אין לי מושג מה לכתוב. ננסה בכל זאת.

הקופירייטר – אם אני אכתוב את זה, אני אהיה סופר סתם?

הדוקטורנט – זה מה שהכי מפחיד אותי.

כותב הברכה – מה זה אומר על מערכת היחסים שלנו?

המשורר – למה זה בכלל צריך להיות חשוב?

הפילוסוף – חשיבות היא לא תכונה, היא יחס. זה לא תלוי רק בי.

המהנדס – איך אני מתמצת להם את זה, כדי שיבינו את מה שחשוב.

זה שלא יודע לכתוב – אבל יש לי כל כך הרבה דברים חשובים להגיד.

הסופר – אם אני אכתוב את זה, אני אהיה קופירייטר?

אני – נראה לי שיצא משהו.

------

פברואר 25

בסדנא: כתבו טקסט לא חשוב.  

זמנם של הבודדים

טוב, תודה שבאתם. אני מבקש מכולם לשבת, אני אשמח להתחיל.

יש פה אנשים שאמרו שהם קצרים בזמן. זאת כבר לא באמת בעיה כמו שתבינו בסוף הפרזנטציה, אבל מכיוון שאני סולד מבזבוז זמן, אני אשתדל אקצר.

בגדול, אני מתכוון לתאר בתמצות את השתלשלות האירועים שהביאו את הפרויקט למצבו הנוכחי וכמובן אשאיר זמן קצוב לשאלות.

נתחיל עם מה שברור לכולם. מדובר בפלא, נס, תופעה על טבעית, מעשה אלוהי, כישוף. שכל אחד יבחר את התיאור שמתאים למטאפיזיקה המועדפת עליו, אני לא מתכוון להיכנס לזה כאן. אני רק אגיד שאין לי מושג איך זה קורה, אבל עובדה שזה קורה. גם אני לא הייתי מאמין אם מישהו היה מספר לי דבר כזה, אבל אני באמת מסוגל לקחת מאנשים זמן לא משומש ולתת אותו לאחרים.

כפי שחלק מכם כבר יודע, אני עושה את זה באמצעות הבקבוק המוזר הזה שמונח כאן על הפודיום. נכון שהוא לא גדול, אבל כרגע הוא מכיל בערך שבועיים וחצי של זמן. מה שנראה לכם אולי כמו גרגרי חול, הם למעשה רגעים ותקופות של זמן שאספתי מחברים ומעצמי.

הבקבוק הזה, למי שלא מזהה, הוא בקבוק קליין. אני יצרתי אותו בטעות במדפסת התלת-ממד הביתית שלי לפני שבוע כשניסיתי להדפיס אגרטל ליום הנישואין של אשתי ושלי.

כן? האדון בשורה הראשונה, מה השאלה שלך? מה זה בקבוק קליין? - זה כמו טבעת מביוס תלת ממדית. אתה לא יודע מה זה טבעת מביוס? אז תבדוק בוויקיפדיה. חברים, אני מצטער אבל אני לא יכול להסביר כל מושג שאני משתמש בו ואני ממש לא רוצה לבזבז את הזמן של מי שכן מכיר את המושגים. בואו נתקדם, טוב?

איפה הייתי? כן, באגרטל שהשתבש. בקיצור, ראיתי שהאגרטל יצא מוזר, אבל מתוך תסכול, החלטתי בכל זאת למלא אותו במים. מה שקרה היה פשוט מטורף. המים נשארו בתוך או בחוץ של הלא-אגרטל הזה, קצת קשה לומר כשמדובר בבקבוק קליין, אבל בכל אופן הם לא עמדו אלא הם זרמו ללא הפסקה. תדמיינו את המים במפל בציור של אשר, משהו כזה. מיותר לציין שאני הייתי בשוק.

באותו הרגע, אני עוד לא ידעתי, שזה לא מה שהופך את הבקבוק הזה לכל כך מיוחד. באותו הרגע אני פשוט ממש רציתי שאשתי או אחד מהחברים שלי או אפילו סתם עובר אורח יהיה שם איתי ויראה את מה שאני רואה. אבל אני הייתי לבד. הרגע המדהים הזה חלף בלי שיכולתי לחלוק אותו עם אף אחד. הסתכלתי שוב בבקבוק והמים נעלמו. במקומם היה, מה שחשבתי אז לגרגר חול שהמשיך לזרום כמו המים. עכשיו אני יודע שהגרגר הזה היה הרגע של הגילוי שלא חלקתי עם איש אבל כשזה קרה, אני עדיין לא הבנתי את זה.

בזמן ששקשקתי את הבקבוק ביד אחת, ביד השנייה טלפנתי למיקי, שהוא החבר הכי טוב שלי, ואמרתי לו שהוא חייב לבוא וניתקתי. מיקי הגיע תוך עשר דקות, שלי הרגישו כמו תשעה חודשים. הייתה לי תחושה שאחרי שהוא יבוא, שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם. פתחתי לו את הדלת ומיד ראיתי שמשהו לא בסדר. הכנתי לו את השחור שהוא אוהב ושאלתי אותו מה העניין והוא סיפר לי על עוד דייט כושל הפעם עם הייטקיסטית שרק רוצה לעשות כסף. פתאום הוא נשבר והתחיל לבכות בשקט ומתוך הדמעות אמר לי שכבר אין לו כוח לכל הבדידות הזאת. ואז הוא שאל אותי אם אני זוכר שהוא היה בסטנפורד בתוכנית של החילופי סטודנטים. בלי לחכות לתשובה הוא סיפר לי שלמרות שהיה לו ממש כיף ושונה ומיוחד, בתכל'ס, הוא היה נורא לבד. "אפילו כשנסעתי לרוד טריפ עם הגר, זוכר את הגר? הסטודנטית לביולוגיה שפגשתי שם. היא חזרה לסטאנפורד, כי היה לה מבחן ואני נסעתי לגראנד קניון וראיתי את הוואדי הכי גדול בעולם. עמדתי שם שעה ונדהמתי אבל לא היה למי להגיד כמה הגודל הזה מטורף. מרוב באסה פשוט נסעתי משם כמעט שתים עשרה שעות דוּך לסטאנפורד. נראה לי שעד היום לא סיפרתי לך את זה." הוא תפס את עצמו והתעשת. "טוב, מה שהיה היה, אי אפשר להחזיר את הזמן. תגיד מה רצית להראות לי?"

הסתכלתי בבקבוק הקליין וראיתי שהוא התמלא בעוד גרגרים, בערך שעה של זמן. אבל לפני שיכולתי להסביר למיקי. הוא הסתכל בשעון וקילל שהוא יותר משעה איחור לעבודה. פתאום ברגע קטנטן הבנתי הכול. הכנסתי את היד לתוך (או לחוץ) הבקבוק ונתתי לגרגרים לזרום לי בין האצבעות הרגשתי איך אני מתמלא בזמן. הנחתי את היד על הכתף של מיקי ואמרתי לו בטון שליו: "אל תדאג, אתה תגיע בזמן. תסתכל שוב בשעון". מיקי הסתכל בפלאפון שלו ואמר "איזה קטע. הייתי בטוח שכבר עשר אבל עכשיו רק רבע לתשע.". אמרתי לו שכדאי שיצא לדרך. נפרדנו בחיבוק ואני ראיתי שהבקבוק התרוקן לחלוטין מלבד גרגרון פצפון שהמשיך לזרום ללא הפסקה.

 

חברים, בשבוע שחלף מאז יצירת האגרטל, אספתי סיפורים שלי ושל חברים על כל מיני רגעים כאלה שלא היה לנו עם מי לחלוק ושמרתי אותם כאן בבקבוק. חלק מהזמן נתתי למי שהיה זקוק לו כדי שהם יספיקו את הדברים שהם חשבו שהם לא יוכלו להספיק.

עכשיו הגיע השלב הבא בפרויקט וכאן אני זקוק לעזרתכם. אני רוצה להתרחב. לגייס אנשים שיעזרו לי עם תהליך איסוף הסיפורים. ככה אני אוכל להגיע להרבה יותר אנשים ולאגור הרבה יותר זמן. ובמקביל, לאסוף בקשות ממי שבאמת זקוק לזמן נוסף ולתת לו את הזמן הזה.

פרויקט כזה דורש זמן וכסף. אבל אני מבקש מכם רק את השני.

זהו.

יש שאלות?

------

פברואר 25

שגרה

אולם ענק. הומה אדם. רועש. עוד לפני שנכנסתי פנימה, גלגלתי שני אטמי אוזניים צהובים משומשים שהיו לי בכיס מהבוקר ותחבתי אותם, אחד בכל אוזן. חיכיתי כחצי דקה עם אצבעות באוזניים עד שהספוג יתרחב ויאטום את תעלות השמע.

נכנסתי פנימה ומהר מאד הוקפתי במוזיקה, פרצופים מוכרים, חברים וזרים. מלצרים ממהרים עם מגשים עגולים עמוסי קבבונים, סנדוויצ'ונים, מקלות גזרים ומלפפונים. במרכז האולם, בני משפחתי המורחבת, עסוקים, חוגגים, מתחבקים ומתנשקים. וגם אני טופח על כתף של זה ומחייך לאחר, מהנהן לרחוק קרוב ואפילו מחליף מילים לא שימושיות עם אורחים מזדמנים.

וזה לא משנה מה מתרחש, איפה אני באולם ובכמה אנשים אני מוקף, אני רק חושב על זה שאם בבוקר היו מכריחים אותי לחתום על נשק, הייתי יורה בעצמי.

------

ינואר 25

בסדנא: כתבו שלושה טקסטים על שלושה מצבי רוח. אני הספקתי רק אחד.

השקט שלי יושב על קוצר רוח

איזה בלגן.

מחשבות, משימות ורגשות מעורבבים, מפוזרים בכל הבית. עמוס במטבח, שומם בסלון, משעמם בחדר העבודה ושקט מדי במיטה. בשירותים בכלל לא נעים כבר תקופה ארוכה. אני מרגיש את הלחץ התת רצפתי גואה, באוויר מופיעים ניצוצות של סיפוק מעמידה באתגרים, ואני מתבונן איך הם חודרים דרך חרכי התריסים ומאירים לי את החלל שמלא בדחיינות. כל אלה מביאים אותי לכלל החלטה ופעולה.

הגיע הזמן לסדר. מוזיקה רוסית אלקטרונית משנות השמונים מלווה אותי בזמן שאני מנסה לשמור על ריכוז.

אני מתחיל עם סבלנות, שזו תכונה חיובית. בהחלט פלוס. במקרה כזה, חשוב להקפיד להניח אותה עם הצד הארוך כלפי מטה.

אחר כך מגיע הזמן לארגן מחדש את ריבועי הOCD: ריבוע הסדר בעבודה, עם הימים והפגישות, ולאחריו ריבוע של סדר היום ועוד אחד של הסדר בארון הבגדים וריבוע רביעי של הסדר במגירת הסכו"ם. את כולם אני עורם זה על גבי זה, שומר על רווח קטן מהסבלנות. בצד השני של המגדל, אני משאיר מקום לדיכאון הארוך שבטח יגיע מתישהו, שוב.

מהר מדי, מגיע קוצר הרוח, אני מניח אותו בזהירות איפה שהסבלנות מסתיימת. עליו אני מניח את השקט שלי, שהוא תמיד קצת עקום - מתחיל בנקודה אחת, זורם לאטו ומתפתל בשלווה כמו נחל בלב יער. את הדימוי העצמי המעוות אני מניח בצד השני של הסבלנות ועליו את המחשבות המזגזגות על העתיד.

את הכל אני מסדר בקפדנות ולא משאיר חורים. אבל למרות העבודה הקשה, הרגשות והמחשבות רק ממשיכים להיערם ואני מתחיל להילחץ שמא כל הגודש הצבעוני הזה, ימלא אותי עד אפס מקום ולא אוכל להכיל אותו יותר. אבל בדיוק אז מגיע הדיכאון הצר והמוכר ואני נרגע. ועוד לפני שאני מניח אותו בצד במקום שהכנתי לו במיוחד, אני רואה שאחריו יגיע מיד עוד דיכאון אחד וזה דווקא משמח אותי. הידיעה שבחלוף כל דיכאון ייעלמו גם כל מיני רגשות אחרים ויהיה לי מקום לתחושות ותהיות חדשות. וגם אותם אסדר זה על גבי זה, עד שכמו תמיד, משהו ישתבש, קצב החיים יהיה מהיר מדי בשבילי ואני אוצף ואכשל.

ואז, אם יהיה לי זמן וכוח, אנסה שוב לסדר את הכל בשורות ישרות, ואם לא, אחזור לחצוב את חיי דרך הבלגן הדחוס ובראשי אדמיין טטרומינואים נופלים כשברקע מתנגנת המוסיקה הרוסית המוכרת.

------

דצמבר 24

טוב לי כשטוב לי

היא חשבה שזו טאוטולוגיה. אמרתי לה שהיא טועה.
היא אמרה שגם אם לא, זה אמור לעזור לי להתחבר לעצמי.
אבל היא לא הבינה שזה רק מעלה קושי נוסף.
המשפט הזה רק מכניס את ממד הזמן לסבך את השאלה.
עכשיו לא רק שאני צריך לדעת אם טוב לי, אני גם צריך לדעת מתי.

לא טוב לי, עכשיו.

------

דצמבר 24

בסדנא

לתאר שגרה

"מה המצב?"

כל כמה זמן אני מתבקש לתאר את מצבי. 
ולעצמי אני חושב, מה שונה? מה חריג?, מה אני יכול לחדש לשואל או לעצמי. 
אבל כשמדובר בשואל רחוק, השאלה הופכת להיות על הרגיל והשגרתי. 
ואת השגרה, כך אני מניח, אני מצופה לתאר במילה אחת או שתיים ורצוי כאלו שלא יעוררו שאלות נוספות. 
מילים לא טעונות, סתמיות, שגרתיות. 
"בסדר", "אתה יודע" (למי שלא יודע), או בתקופה האחרונה הארוכה מדי, סתם אנחה, 
שגרתית.

------

דצמבר 24

בסדנא