יקיצה

אני ישן בעמידה, שעון קלות על עץ תאנה ערום. אני חולם שוב שאני נמצא במרכז מעגל של זחלי טוואי התהלוכה. הם הולכים זה אחר זה בצעידה אינסופית ופתאום עוצרים ומפנים אלי את ראשיהם. הם פוערים את לסתותיהם ומייללים. אני מתכסה בשאגת אופנועים שמאיצים בעוצמה לעברי וחולפים על פני, מותירים אותי מתנדנד בתדר המשתנה לפי הלחן של דופלר. הזחלים ממשיכים בצעדה ונראה לי שהם צוחקים מבדיחה שלא הבנתי.

בחלום ומחוצה לו, אני חש בתנועה. משהו מרעיד את רשת קורי השינה שלי. אני מתעורר באחת ומביט סביב. החורש נראה כמו תמיד, כאילו מישהו נטש אותו בעיצומו של תהליך ארגון מחדש. אני מרגיש את הרוח נושבת חזק ומשקשקת בעצמות החיוורות של עץ התאנה.

אני מוציא מתרמיל הגב, אגוז ברזיל וחופן יד של גוג'י ברי, ואוכל אותם בהנפה חלקה לפה. אחר כך אני לוגם מהבקבוק לגימה גדולה של מים. לקינוח, אני מוציא מהשקית השקופה שני ברגים קטנים של משקפיי קריאה ובולע אותם בלי מים, סגולה נגד טרפת נפוצה.

אני טועם את האוויר ומרחרח מלמעלה למטה. יש ניחוח עדין מעושן. זהו מסר ברור - זימון. הגיעה העת ואין לי ברירה אלא לבוא מרצוני החופשי. אני מזכיר לעצמי שזה מסוכן להקשיב לקול הפנימי ויוצא לדרך לכיוון צפון מערב.

השמש כבר כמעט שקעה אבל לי זה לא משנה, התנועה האמיתית מתרחשת בלילה.

בדיוק אחרי שש מאות חמישים ואחת נשימות אני מגיע לקרחת חורש שלישית, רק שזו אינה ריקה. במרכזה יש גזע עץ כרות, מת וחלול. מישהו כבר הבעיר במרכזו מדורה סמויה, שמפיצה חום נעים ומעט אור כתמתם.

אני מצטרף למעגל הצללים שמסביב למדורה, וממתין. חלק מהצלליות מוזרות ומוכרות. אחרות זרות וקרות. וכל הזמן יש רחש מזמזם שעולה ויורד בין גושי החושך הנוזלים ועולים. כשהמנהיגה מתחילה את הטקס, הזמזום פוסק באופן חד ואני נדרך. היא פוסעת שני צעדים אל תוך המעגל. באור החלש, ניתן להבחין שיש לה גלח בשיער, עיני לֶד אדומות ושרשרת נוצות עם תליון מנצנץ שעשוי ממסננת כיור אמריקאי. היא לא הכי זקנה מכולם וגם לא הכי חכמה אבל היא ממגנטת. נוכחות שמושכת ודוחה בו זמנית, שלא ניתן להתנתק ממנה, בלי סיוע חיצוני של מערבולת חול. ככה גילתה לי פעם אחת הצלליות. זה לא משהו שקורה הרבה בחורש, אבל הצללים הוותיקים זוכרים שזה כבר קרה בעבר, ויותר מפעם אחת.

המנהיגה מסבירה על כוחות השורשים והקרניים ועל אנרגיות האדמה והכנפיים. היא מדברת על האוכל שבריא לנפש והרוח שמזינה את הגוף. ועל זה שלכל אחד יש צליל, צורה וצבע שמלווים את חייו. בזמן שהיא מדברת, אני מתבונן בה, ושם לב שמשהו בהילה שלה נראה קצת מוזר. אני לא בטוח שמשהו באמת השתנה. אולי אני פשוט סוף סוף מקשיב לאזהרה שנמצאת בשם כל גורו. אני מנער את המחשבות. בכל זאת, היא עזרה לי עם המחלה, לפחות ככה נראה לי, ובכלל לא בטוח שאני יכול להיעלם כפי שיכולתי בעבר.

המנהיגה רוצה שנתחיל, שכל אחד יחבר אותנו לצבע שצובע את חייו. באמצעות מילים ומה שהעולם מעניק, על כל אחד לנסות לגרום לנו שנרגיש את הצבע ממלא אותנו מבחוץ ומבפנים, היא מרחיבה. אני נזכר שבפעם הקודמת זה היה הצליל שמנגן את קיומנו. ולפני כן, היו אנרגיות ומים ותנועה ולילה, ועוד טקסים שכבר די מעורבבים לי בזיכרון.

אין לטקסים סדר קבוע מראש אבל כרגיל הצל המֶרצֶה מדבר ראשון. הוא אומר בקול נעים שהצבע שלו הוא תכלת הנחלים, השמיים ופרחי דרדר כחול. הוא גם מצביע על דרדר כחול שפורח ליד המדורה. זה קצר וצפוי אבל לא נראה שהמנהיגה מוטרדת או מרוצה. היא פשוט מחווה בידיה תנועה רחבה של איסוף האוויר אל תוך חזה ומסיימת בכפות צמודות.

הצל השני שמדבר זה הצל השמנמן. הוא מכריז בסיפוק, שהצבע שלו הוא מג'נטה. הוא שולף מתוך קפלי הצללים שלו אבן ברקת בגודל של כפפת אגרוף ושיפוד מזלגי גדול של בית מטבחיים. הוא מקיש על האבן בשיפוד, ומניף אותו רועד באוויר כמו היה קולן. החיוך המרוצה שלו בלתי נראה אבל ניתן בקלות לנחש שהוא קיים. אני נזכר שגם בפעם הקודמת, כשהוא דיבר על הצליל שמנגן אותו, הוא שלף את האבן ושיפוד הקולן. אני תוהה אם הוא בכלל יודע שברקת היא לא בצבע מג'נטה. המנהיגה ממתינה קצת, וכשהיא מבינה שהוא סיים, היא מחווה את תנועת ההכלה שלה ופונה לצללית הבאה.

הצללית השלישית בוחרת בלבן של שלג וגיר ומפזרת קמח לפניה, זו שאחריה בוחרת בלבן של חלוק נחל ופסגות הרים ומפזרת קמח. אני בכלל לא בטוח שאני מבין מה ההבדל, וחושב על חיוורון של הקאה.

חלק מהצלליות, בעיקר החדשות, מדלגות על תורן. אין חובת השתתפות בטקס, רק לחץ מתגבר לעשות זאת. אחרות פשוט בוחרות באחד מצבעי הקשת ופרח תואם. אבל כולן מקפידות לצטט את המנהיגה ולומר שכל צבעי הקשת שווים, למרות שכל מי שלמד קצת וחושב בהיגיון יודע שהסגול זו פיקציה.

כשמגיע תור הצללית החזקה, היא אומרת בקול רם: "צבע דם". ואחרי פאוזה מתאימה, היא מוסיפה: "לא דם כמו של תפוז דם שהוא כתום עם יחסי ציבור, אלא דם של דימום. אדום דם, מבהיק, כמו טחורים מדרגה שלישית". כדי להמחיש, היא מוציאה מתוך עצמה, ליפסטיק מוזהב שבמקום ראש שומני אדום מתגלה איזמל מנתחים חד. בתנועה מדויקת, היא תוחמת את פיה וחותכת את השפתיים שלה החוצה. הן נופלות בנשיקה מושלמת על מצע מחטי אורן. לרגע נדמה שכל החורש נדם ושאפילו המדורה נרתעת ממנה, למרות שאין שום משב רוח. הצללית החזקה ממהרת להטמין את הליפסטיק חזרה ומסייגת: "אבל זו רק הצעת הגשה".

המנהיגה אוספת את הדרמה ומקפלת אותה בתוך כפיים צמודות. התור שלי מתקרב.

לפני, הצל הקצת עקום, מדבר במבטא מקרקר על חום קורדרוי ונייר זכוכית לשיוף עץ. שמתי לב שהוא אף פעם לא משתמש באמצעי המחשה. הוא משתתק מהר והמנהיגה, מכילה.

אני חושב אם פשוט לדלג על תורי. זו לכאורה תהיה הדרך הקלה. אבל אני מרגיש את עיני הלֶד האדומות נעוצות בי, ואני עונה לשאלה האילמת: "אפור, של סתיו ובטון". אני מושיט את כף ידי קדימה ומראה למעגל חוד גרפיט של עיפרון מכאני. כשאני סוגר את היד, השפיץ שלו חודר לי את העור. גם זה כצפוי, מתקבל בהכלה. המנהיגה עוברת הלאה ולעצמי אני חושב: "שקוף". שקוף ששקוף, אפילו שזה לא צבע. כשאני שקוף אני לא מסתיר כלום, הכל גלוי, ובכל זאת אף אחד לא רואה אותי. כולם רק מביטים דרכי כאילו האני האמיתי לא קיים.

אחַרי יש עוד כמה צבעים ודילוגים וזהו הטקס מסתיים.

הצל המרצֶה מכסה את רמצי המדורה בכפתו הפתוחה ומחכה שיכבו. במקביל, צללית ארוכה עוברת עם מגש של פירות יבשים, גרעינים וקוביות קרח שבאופן ניסי וחשוד אינן נמסות. אני אוכל דבלה ולוקח קוביית קרח אחת למרות שברור לי שאזרוק אותה בהזדמנות הראשונה. הריח של כיבוי המדורה מעורר אצלי חשק לסטייק וגעגועים לעולם שהיה לפני המגפה של החיידק המטריף.

השמש מתחילה לעלות והצללים התפזרים. אני חושב שהגיע הזמן שאצא מהחורש. אין טעם לטפס חזרה לבית בהרים, הוא מעולם לא היה קיים. כנראה שכדאי שאחפש חוף ים. שמעתי שיש שם סירות סודיות ששטות לאיים של שפיות.

רחוק מאד באופק אני מבחין בעמוד ענן של חול שמיתמר במערבולת לשמיים. אני מרים את התרמיל ופונה לעברו.

------

ינואר 26

נושא התרגיל: הצבע שבו אני צובע את חיי

עשר שנים

מים מתחת לגשר

כששואלים אותי "כמה זמן עבר מאז?", אני עונה: "עשר שנים".

ואז יש שתיקה או הנהון או מנד ראש לא מחייב ואיזו אנחה וטפיחה של השכם. הכל בניסיון חיוור להרכיב אמפטיה שהוזמנה בעלי אקספרס.

ובראש אני חושב: עשר שנים, תשעה חודשים, שמונה ימים ושבע שעות.

אבל מי סופר?

שרירותיות

חגיגת העשור בעיצומה. בלונים פורחים, יונים מופרחות, תותחים פורחים ולי יש פריחה.

לא כי אני לא חלק מהחגיגה, אני כן, אבל הגירוד הזה לא מפסיק להטריד אותי – השרירותיות הזאת בבחירת הבסיס העשרוני, שלא מפריעה לאף אחד אחר.

------

ינואר 26

בסדנא: עשר שנים

לכבוד חגיגות העשור לסדנא

אבא אני משתדל‎

אני עולה על הר הדשא, מוריד את התיק מהגב, שם אותו לידי ככה שיעמוד ולא ייפול ונשכב על הגב. זה לא באמת הר של דשא. זו בקושי גבעה. ואפילו אם כפר שלם של אנשים יעבדו לילות כימים ויוסיפו לו אדמה, הוא לא יהפוך להר. אבל בכל זאת, ככה כולם קוראים לו.

הדשא מגרד לי בגב. לא כיסחו אותו בצורה שווה. יש עלים באורכים שונים וחלק מהם דוקרים. פעם לקחו אותנו לאצטדיון אמיתי של כדורגל והדשא שם היה מכוסח ממש טוב. גם פגשנו שחקנים אמיתיים עם תלבושות כדורגל ונעלי פקקים, אבל אני לא רציתי לשחק איתם. אני בכלל לא אוהב כדורגל. כל הזמן עושים שם פאוולים למרות שזה בניגוד לחוקים. גם כדורסל זה משעמם. שמה יכולים לעשות אפילו חמש עברות לפני שיוצאים מהמשחק. אני אוהב סרטים וסדרות אבל בעיקר שירים. ואני מכיר המון שירים, אפילו כאלה שאף אחד מהחברים שלי לא מכיר.

אבל עכשיו אני צריך למצוא צורות בעננים. ענת, שאני נוסע אליה פעמיים בשבוע, בשני וחמישי, לשחק איתה בכל מיני משחקים, אמרה לי לנסות למצוא צורות בעננים. היא אמרה שעננים כל הזמן משנים את הצורה שלהם ושזה כיף לנסות להפעיל את הדמיון ולהגיד למה הם דומים. אני אמרתי לה שזה משעמם ושיותר כיף לצפות בסרט. היא אמרה שאולי אני צודק אבל שבכל זאת כדאי לי לנסות. אולי ככה אני אגלה משהו חדש שכיף לי. אז אני אמרתי לה שכדאי לה לנסות לצפות בסרטים וסדרות כי זה בטוח יהיה לה כיף.

לא אכפת לי לנסוע לענת. יש לה משחקים שאין לי בבית ואנחנו שומעים ביחד שירים. וחוץ מזה, הנסיעה לוקחת יותר מארבעים דקות, אז אני מספיק לצפות בטאבלט כמעט בשני פרקים מלאים של גלילאו גם בהלוך וגם בחזור. אבא מרשה לי לצפות עם האוזניות בזמן שהוא נוהג ומקשיב לרדיו. לפעמים אני עוצר את הפרק כי יש ברדיו שירים שאני אוהב. אבל לפעמים יש תוכניות של דיבורים וצעקות ואבא מתעצבן.

אבא תמיד שואל איך היה אצל ענת ואני עונה "כיף" ולפעמים אומר לו איזה שיעורי בית היא נתנה לי. אז בפעם האחרונה כשהוא שמע על השיעורי בית על העננים, הוא אמר שזה רעיון טוב ושאני אוכל לנסות לצפות בעננים על הר הדשא.

עכשיו אני שוכב על הדשא, ומגרד ודוקר לי בגב. אני מסתכל על השמיים אבל אין כלום. אין בכלל עננים.

אני מסתכל על איזה נקודה רחוקה ורואה ציפור רבת יופי. זו לא ציפור טרף אז לא נראה לי שהיא ראתה אותי. וחוץ מזה מה אכפת לציפור ממני. היא עפה רחוק ולא מתייחסת לכלום. לא אלי, לא לים ולא לעץ הירוק שבתחתית של הר הדשא. זה עץ מסוג ברוש והוא ממש גבוה. יותר גבוה מהר הדשא אבל הוא לא מגיע עד השמיים. אף עץ לא מגיע עד השמיים. אני יודע את זה.

אני מסתכל עוד פעם בשמיים ורואה משהו זז. זה לא ציפור. נראה לי שזה מטוס סילון שטס לארצות הברית. אפילו שאני לא בטוח בכיוון, כי מטוסים לא טסים ישר. הם טסים על זרמי אוויר שיש להם שמות. אנשים תמיד נותנים שמות לדברים, בעיקר לאנשים אחרים. עובדה שלכל איש יש שם. גם לאלה שאני לא מכיר, לכל אחד בעולם ובטח פה בעיר.

אני חושב שאם אני אראה עוד נקודה עפה באוויר אז היא בטח תהיה סופרמן. אני לא יודע אם אני אוכל לראות אותו על הרקע הכחול של השמיים כי החליפה שלו כחולה. אבל אולי אני אראה את התחתונים האדומים שלו או את הגלימה האדומה, אם הוא לא יסתיר אותה. פעם שאלתי את אבא, אבל הוא לא ידע אם לסופרמן יש גם תחתונים מתחת לחליפה וגם לא מה הצבע שלהם. אני זוכר שהוא חייך וערבב לי את השיער עם היד שלו ואמר לי שיש לי שאלות ממש מיוחדות.

אני מסתכל ממש חזק אבל לא רואה כלום בשמיים. ימין ושמאל רק כחול וכחול.

העיניים שלי מתעייפות. אני סוגר אותן כמעט עד הסוף ככה שהריסים העליונים נוגעים בריסים התחתונים ובתוך העיניים שלי מופיעה קשת צבעים. אני לא יודע אם בקצה אחד שלה יש דובונים צבעוניים שיורים אותה מהבטן שלהם או שבקצה השני יש גמד ירוק עם אוזניים שפיציות וסיר מלא במטבעות זהב. כשאני מנסה לראות, אני פותח את העיניים והקשת נעלמת כאילו היא התכסתה בגלימת היעלמות. אני יודע שבשביל קשת אמיתית בכלל צריך שקודם ירד גשם אבל לא יכול לרדת גשם, כי בשמיים אין עננים. גם בבוקר לא היה שום ענן וגם עכשיו לא מעונן.

אבא אמר לי שזה מעולה שאני עושה את שיעורי הבית של ענת ושכל עוד אני ממשיך בזה, אז זה לגמרי שווה לו את הנסיעה המעצבנת בפקקים ואת הכאב גב שזה עושה לו.

עכשיו כבר ממש מגרד לי בכל הגב, הרגליים והראש אבל אני חייב לעשות את השיעורי בית.

אני מנסה להמשיך לשכב על הדשא אבל אין עננים. ובלי עננים אני לא יכול להשתמש בדמיון. ענת בפירוש אמרה לי שאני צריך לנסות לראות צורות מעניינות בשמיים. אז אני והשמיים הכחולים מחכים אבל אין ענן לבן באופק. הכחול היום כחול מאוד ואין לובן בהיר. ולא קל לי לשכב ולא קל לי לחשוב ומאוד לא פשוט לחכות.

אני משתדל ממש חזק בשביל אבא, אבל זו לא אשמתי שאין עננים.

עכשיו אני רואה את הכל מטושטש דרך טיפה שקופה אבל אני יודע שזה לא עוזר. ענת הסבירה לי שאפילו אם אני רוצה משהו ממש חזק, זה לא תמיד מספיק כדי לשנות את המציאות. אז אני יודע שהטיפה היא לא טיפת גשם כי אין שום ענן. אין כלום בשמיים. גם לא גן עדן. ועוד מעט אבא יבוא והוא יחשוב שאני שוב בוכה בגלל אמא.

אני ממש משתדל.

------

דצמבר 25

רציתי להיות אני, זה לא הצליח

"טוב, כולם להסתדר בגוש מולי." אמר רב המלאכים. התעלמתי מחוסר הדיוק בדבריו והצטופפתי עם שאר הנשמות. זה מוזר להיות מוקף בדברים שאין להם גוף מוחשי אבל זה בהחלט הרגיש כאילו אני דחוק ומתחכך באנשים אחרים, כמו פעם.

"תקשיבו היטב. אתם עומדים לחזור לכדור הארץ לסיבוב נוסף של חיים." המשיך רב המלאכים, או שאולי היה מדובר בישות מטאפיזית אחרת עם מעמד בירוקרטי גבוה. "אני אקריא שמות מהרשימה וכל אחד מכם יקבל ישות בעלת גוף שתכיל את הזהות העצמית שלו. לפני שאני מתחיל, בואו תסתדרו בטור מולי."

בקרב הגוש החלה תכונה שהסתיימה בתחושה שיש מישהו לפני ואחרי אבל לא מצדדי.

הרב-מלאך הקריא שמות בקצב מהיר: "אבי, בני, גמל שלמה 341, דולי הדולפין, הילה, וואלבי 22..." הוא המשיך לירות שמות, הנשמות שמלפני נעלמו אחת אחת, ואני התקדמתי לעברו.

פתאום, שלוש נשמות לפני, הוא הקריא את שמי. קפצתי (או המקבילה האל-גופית לקפיצה) וניסיתי להגיד או לצרוח: זה אני! תן לי את זה. הפעם אני אדע בדיוק מה לעשות. אני אתקן, זה יעבוד. הכל יהיה בסדר!

ניסיתי, אבל זה לא הצליח.

ועכשיו, במקום להיות אני, אני אני.

 

------

נובמבר 25

בסדנא

מתפתחת לי חברות יפה

היא מספרת לי שאין לה כוח. שכמה חברים מהעבודה שלה יוצאים הערב והזמינו אותה להצטרף אבל פשוט אין לה אנרגיה. "אני מרגישה תקועה". היא אומרת. אני רואה שזה מטריד אותה אז אני ממתין ומקשיב והיא ממשיכה. "זה פשוט מרגיש לי שלכולם מסביבי יש יופי של חברויות שכל הזמן מתפתחות ומשתבחות ושלי ממש לא. להם יש חברים שאפשר לדבר איתם על כל מיני נושאים, יש להם חברים ליציאות, קולגות קרובות ואפילו חברוּת נפש ורק אצלי זה סתם. אתה מבין?".

אני מהנהן ומרגיש מן התכווצות באזור הריאה השמאלית.

"למה לי לא מתפתחת איזה חברות יפה?" היא שואלת ואז מרחיבה. היא מספרת לי על הקשיים בעבודה, על העומס, על איך שהיא מתרחקת אט אט מכל החברות והחברים הוותיקים ושלמעשה היא די בודדה. "אתה קולט? בזמן שאצל כולם הקשרים מלבלבים כמו יערות-עד לפני עידן התיעוש, החברויות שלי מתאבנות" היא נאנחת ומוסיפה בשקט: "ואז הן מתפתחות לאבק דק דק כמו אויר מזוהם שמגרד בגרון."

אצלי בגרון, יש מענה מוכן. הייתי רוצה להגיד לה שקשר כמו שלנו הוא דבר די נדיר. שלא בכל יום מוצאים מישהו שאפשר לחלוק איתו הכול, שקולט אותךְ בלי שאלות. שגם הוא מתעניין באותם תחומים ושיש לו בדיוק את אותו חוש הומור (וזה הרי ממש חשוב!) אבל במקום זה אני שותק ופשוט ממשיך להקשיב.

אני יודע שזה עדיין מוקדם מדי להגיב. בפעם הקודמת שניסיתי, היא סיפרה לפסיכולוגית שלה שהרסה את הכול ואיזה חצי שנה לא דיברנו.

עכשיו אני מרגיש שיש לי הזדמנות נוספת ואני לא מתכוון לפספס אותה. אני צריך להמתין בסבלנות עוד כמה חודשים או אפילו שנים, המתנה של הקשבה צייתנית ומכילה. וכשיגיע הרגע, אני סוף סוף אדבר והיא תבין בדיוק מי היחיד שהיא חייבת להקשיב לו. ואז אני גם אגיד לה מה עליה לעשות ולמי.

בינתיים, אני הופך את עצמי לכותל שלה, שומע ואינו נשמע.

 

לא קל להיות חבר דמיוני. זה דורש המון סבלנות. אבל את זה יש לי ואני אופטימי.

מתפתחת לי חברות יפה.

 

------

נובמבר 25

ותודה ענקית ליעל!

טעם של בוץ

ארץ זרה. מכוניות משנות הששים. פׇלֶטה של צבעים חזקים, בהירים, מתקלפים, חושפים אבן מתפוררת. חוף ים ארוך מנוקד בסוכות קש, כסאות פלסטיק ושמשיות הכרחיות. התיירים המעטים בולטים בלובנם.

אני שרוע על מגבת מפוספסת ולצידי מקומית כהה מאוד בבגד ים אדום.

אמש שתינו קוקטיילים בבר שעל החוף. היא סיפרה לי שהיא גרושה, ובהפסקה מהחבר שלה. נזכרה בתקופה שהייתה לה מסעדה ואמרה לי שהיא מתגעגעת לנכדים שלה. אני סיפרתי על החיים שהיו בארץ אחרת ולא אמרתי מלה על אובדנות.

מאוחר יותר, על החול, כשבחרנו להיצמד זו לגופו של זה, נישקתי את כתפה המעוטרת בגרגרי חול עדינים ושמן שיזוף בריח קוקוס, ופי התמלא בזיכרונות חיים של קפה בוץ מבושל על גזיה, עם מישהי אחרת לגמרי.

------

נובמבר 25

בסדנא: כיתבו טקסט בטעם של בוץ

אני צריך מישהו לשנוא

היא יצאה לי ממש טוב. מעשה ידי אמן, למרות שאני ממש לא. אבל עם עקשנות מתמשכת על גבול האובססיביות, סרטוני יוטיוב מחכימים, מספריים תוצרת גרמנייה ודבק נגרים יקר, אני הצלחתי ליצור אותה.

הפרופורציות שלה מדויקות. הצבע אמיתי, מוכתם בדיוק איפה שצריך. עם שער שנדמה אפרפר שאספתי מהרצפה אחרי שהסתפרתי ובגדים שתפרתי מבגדי שגזרתי. כל זאת במחיר של אחת עשרה דקירות בלבד בעומק בינוני.

ברשותי גם עשרים סיכות מושחזות מפלדת אל חלד.

בובת הוודו שלי מוכנה.

עד שאשתמש בה, אולי בינתיים אפתח עסק.

------

נובמבר 25

בסדנא