לילה אפל בנובמבר

זה היה לילה אפל וסוער.

כך מקובל לפתוח. אבל אני לא מומחה לקבלה, למרות החזות הדתל"שית. נטייה לפלפול דווקא יש לי וגם רגישות לצ'ילי. לא אלרגיה, חלילה, סתם אשכנזיות מהסוג הישן. אפרופו, חוסר מקובלות. מנחם בן הפנימי שלי נוזף בי להתחיל מחדש ולהימנע מניים-דרופינג מתנשא. אני סוג-של מקשיב.

 

זה היה לילה אפל וסוער.

יש שיאמרו שזה היה לילה כהה ונוטה להתפרץ. אולי על מי שאוהב לגלול מטה באתרי מילונים ולבדוק משמעויות נוספות של מילים מעבר לפירוש הנפוץ. אני מכיר אנשים מהסוג הזה. חלקם בהיכרות אינטימית שלא תמיד נעימה. כבדרך השגרה, אני מנסה להתנער מהמחשבה. מנחם מסמן לי בחוסר חיבה, לנסות שוב.

 

זה היה לילה אפל וסוער. ישבתי בחדר הסמינרים מול השולחן הגדול, ודִחיינתי בהצלחה ולפי סדר את רוב המטלות שבקובץ הטוּדוּ-ליסט הוותיק שלי. הבטתי החוצה מהחלון. רוב הסטודנטים כבר יצאו לחיות את חייהם בלי לסחוב איתם נטל כבד מדי. האוניברסיטה נראתה לי חשוכה ולא מזמינה. מטחי גשם ניתכו ארצה באישור האקדמיה ללשון ואני התעלמתי עד כמה שיכולתי מגלגול העיניים של מנחם והמשכתי לנסות לכתוב.

 

הלילה היה אפל וסוער, אני ישבתי לי במשרדי הפרטי, מול מִכתבה כבדה. אור חלש ממנורת שולחן ירוקה האיר אותה וחשף בפני מי שטרח להבחין את הריקנות. עשיתי את מה שעשיתי כל חיי וחיכיתי. כמו התפיסה שלי, הכל מסביבי היה צבוע בשחור ולבן. על חלון הזכוכית האטומה של דלת הכניסה היה כתוב: "יטרפ שלב". או כך לפחות הייתי רוצה. משהו שירמוז לחובבי תשבצי הגיון שחריפות מחשבה היא תכונה מוערכת במקצוע בו אני עוסק. שPI עדיין עדיף על AI, אולי. אבל העשן שלא היתמר מהסיגריה שכמובן לא הייתה לי, הדגים את הפער ביני לבין הציפיות ויותר מכך את המרחק שלי מהקוּליות הדרושה לתפקיד.

צללית הופיעה בחלון הזכוכית המטושטש של דלת המשרד. ניסיתי להזדקף בכיסא ולהיות אדיש בזמן שהלעג הפנימי התגלגל מצחוק על הניסיונות העקרים. "תיכנסי", אמרתי באוקטבה וחצי מעל המנעד הגברי הרצוי, במענה לנקישה של הצללית.

עצמתי עיניים וראיתי אותה נכנסת בהידוס. גולשת מהבלונד במורד גלים של תשעים וחמש, חמישים ושש ומאה עשרים ושלוש עד לנעלי עקב בלתי צעידות. נערת חלומות של מי שאוהב סיליקון, שעוני חול ודיוק ברמת הסנטימטר. פקחתי את עיניי והבחנתי מולי במשקפיים עדינים עם שישים שישים שישים של עכברת מעבדה בינונית עד נמוכה, מהסוג שמצאתי חן בעיניו ולפעמים גם להפך. היא עמדה מולי, ממוללת את שרוולה השמאלי וחיפשה מילים. "טריז", חשבתי. זו מילה ששווה למצוא. למרות שהיא מעוררת תחושה כאילו סתם תקעו אותה כך שתפריד בהתחכמות מיותרת בין שני חלקי עלילה צמודים.

"איך אני יכול לעזור לך?", שאלתי בתקווה חדשה מלווה בתשישות ארוכת שנים מהמאבק במיזנתרופיה. "תשמע", היא היססה. "משהו כאן לא עובד, תקוע, לא מתקדם. נכון, אתה שנון וחריף, מצליח לפצח תעלומות עוד לפני סוף הסדרה אבל זה לא מספיק." נראה היה שאיזו חרצובה השתחררה אצלה והיא המשיכה: "אין לי דרך לא קלישאתית להגיד את זה, אבל זה לא אני, זה אתה."

"היא צודקת" העליתי מחשבה מהעבר "אין טעם להמשיך". דמות הגיבור רחוקה מלהיות עגולה וחוץ מעומס יתר של ארמזים, נראה שחסר כאן משהו מהותי. איזו הפתעה, חידוש, תפנית או לפחות חגיגות מאוחרות מדי של משבר גיל הארבעים, משהו שיעורר עניין. חיכינו שנינו, סרקנו את הקירות במבטים, מוללנו שרוולים, אבל כלום לא קרה. יכולנו לשמוע את מנחם נוחר מתוך שינה או בבוז. "טוב" היא שברה את השקט, "נראה לי שאני אלך". היא פנתה אל הדלת ולפני שיצאה הוסיפה: "תודה. דווקא עזרת לי מאד, אני מרגישה שהוקל לי". "יופי", עניתי, "שמחתי לעזור. אבל רגע, אפילו לא אמרת לי איך קוראים לך".

בלי להסתובב היא ענתה במבטא צרפתי קל: "עלילה" ויצאה אל הלילה האפל והסוער שהשתולל בתוכי.

 

------

מרץ-אפריל 26

נושא התרגיל: פרודיה על עצמי

 

ההווה עוד לפני

כשהעולם מאט ויש לי זמן, אני לפעמים מביט לאחור ורואה במטושטש את מה שהיה. מוזר איך גם לזיכרון שלי יש צילינדר. אם אני מנסה להשקיף קדימה, ענן האפשרויות הקודר מסתיר את הנוף ומעורר אצלי זיכרונות של טיולים מתישים במעלה מדרונות תלולים עד לנקודות תצפית מיותרות.

אבל פעם ב-, כשהנשימה נעצרת והלב מחסיר פעימה, ההווה ניצב לפני, מחכה שאתפוס אותו ואלוש בהתלהבות של פגישת ילד ופלסטלינה חדשה מהאריזה.

  

------

מרץ 26

בסדנא

יש לי חור בגרביים

כשאני מספר על זה לאנשים, הם מסתכלים עלי מוזר. זה לא מידע שמקובל לחלוק בכוונה תחילה. רק בטעות כשיורדים לפח בכפכפים וטריינינג של פיג'מה.

אבל לי זה חשוב לספר, כי זו רק הפתיחה. לא של הגרביים, על זה ניתן להתווכח, אלא של מה שאני רוצה לספר.

מדובר באוסף מיוחד שאין לאף אחד אחר. ולי יש כבר כארבע מאות פריטים שונים. גבינות שווייצריות, קרקרים, השכלה רחבה מדי, גרושים ואפילו גוף אנושי. וכמובן גם פריטים נדירים שבגלל הבעיה בזיכרון, קשה לי לציין כאן בלי לבדוק, אבל נראה לי שהרעיון ברור.

זה אוסף החורים הגדול בעולם, והוא שלי.

 

------

מרץ 26

בסדנא

איפה ברחו המילים או שלושים וחמישה סנטימטרים של בטון

אוּטרפֶה יושבת לצידי על כיסא כתר פלסטיק בצבע שחור. תרומה של השכנים מלמעלה. מאחורינו, על כוננית הסנדוויץ' הישנה מונחים עפרונות צבעוניים מחודדים וערמת דפים לבנים. במרחק ניתן לשמוע רעמים עמומים ומנועי סילון ששוברים באדישות את מהירות הקול.

הרקע ערוך ומוכן.

כצפוי, בשלב הזה, יש ציפייה שמשהו יקרה.

בינתיים, שכנה לא מוכרת עם עיניים קצת עצובות, מתעניינת בכנות בשלומי. אני משיב בניד ראש לא מחייב וגם מושך בכתפיים ליתר ביטחון. גם אוּטרפֶה לא פוצה פה, מחויבת לשתיקה על פי כלל של פתגם עתיק.

הזקן מקומת הקרקע שמרגיש שהוא כבר לא ממש מחויב לכללים, מצביע עליה במקל ההליכה שלו ושואל אותי: מה הבעיה שלה? אני עונה לו לאט ובקול רם יותר ממה שהייתי רוצה, שהיא דווקא בסדר גמור. הוא לא מרפה, נעמד מולה ושואל אותה: למה את שותקת? איפה ברחו המילים שלך? היא מתבוננת בו בשלווה של מי שכבר הייתה בסיפור הזה והשפתיים שלה נעות. הזקן נראה מוטרד ובידו הפנויה הוא משחק ברעד בינוני במכשיר השמיעה שלו. הוא מזעיף פנים אבל לא נראה שהוא מוכן להודות בזה שהוא לא שמע כלום. אז הוא ממלמל משהו על החוצפה של הנעורים ופונה לצד השני של המקלט. מישהו מפנה לו כורסא מרופטת והוא חצי מתיישב חצי נופל לתוכה במרמור תודה.

אוּטרפֶה מסמנת לי בעיניים לעבר המדף התחתון של הכוננית. אני מסתובב ומנסה לראות למה היא מתכוונת. לוקח לאישונים שלי כמה רגעים של התנתקות ממסך הפלאפון כדי להתרגל לעלטה היחסית של אזור הכוננית. אבל אז אני רואה. בפינה החשוכה, צמוד לקיר הבטון המחוספס, מונחת חבילה של מילים באריזה דהויה. לא נראה שמישהו השתמש בהן מזה זמן שמרגיש כמו כמה שנים רעות.

אני פותח בזהירות את העטיפה, מוציא אותן בעדינות, חושש שיתפוררו לי בידיים וקורא אחת אחת:

לא
ברחנו,
רק
תפסנו
מחסה.

אנחנו
ממתינות
עד
שתישמע
בתוכך
צפירת
הרגעה.

אני מרים את עיניי להסתכל על אוּטרפֶה, אבל היא כבר לא שם. רק כיסא שמאחוריו כוננית עם ערימה מצפה של דפים ריקים.

 

------

מרץ 26

נושא התרגיל: איפה ברחו המילים

יום מושלם

זה לקח כמעט שבעה מפגשים מלאים אבל היום המושלם הגיע.

קודם היה צריך להביא את ה-'יְ', וזה לגמרי לא קל בגילאים האלה ועם התסמונת הזאת. אחר כך לוודא שהיא נשארת ומוכנה שישירו אותה בפה עגול: "יוֹ". ובסוף, זה החלק שנדמה קל יותר, להוסיף לה זמזום הולם שנובע מהפה ולא מהאף "מְמ".

ווְווׇאלה, יש "יוֹם" מושלם. ותחושת סיפוק.

------

פברואר 26

בסדנא

 

מחוץ לסדר המוכר

אף אחד כבר לא מאמין לי, אבל אני באמת מקפיד כל שנה לבקר בבית אחר. לביקורים האלה אין כל השפעה, לא על בני הבית ולא עלי. בקושי עולה לי רמת האלכוהול בדם. החיים, כפי שמקובל לקרוא להם, ממשיכים כסדרם.

אבל הלילה, אם אח או בת שירות היו לוקחים לי מדדים, כולם היו שומעים את צפצופי ההתרגשות.

אני מצמיד את אזני לפלדלת הכניסה ומאזין. הזמירות מוכרות אך מדי והמלמולים מושכים אל העבר. עוד מעט יגיע הקטע שלי.

אני מזדקף, מחליק את הזקן, מעביר מבט על השלט "משפחת תשבי" ולוחץ ברעד קל על הידית.

------

פברואר 26

בסדנא

יקיצה

אני ישן בעמידה, שעון קלות על עץ תאנה ערום. אני חולם שוב שאני נמצא במרכז מעגל של זחלי טוואי התהלוכה. הם הולכים זה אחר זה בצעידה אינסופית ופתאום עוצרים ומפנים אלי את ראשיהם. הם פוערים את לסתותיהם ומייללים. אני מתכסה בשאגת אופנועים שמאיצים בעוצמה לעברי וחולפים על פני, מותירים אותי מתנדנד בתדר המשתנה לפי הלחן של דופלר. הזחלים ממשיכים בצעדה ונראה לי שהם צוחקים מבדיחה שלא הבנתי.

בחלום ומחוצה לו, אני חש בתנועה. משהו מרעיד את רשת קורי השינה שלי. אני מתעורר באחת ומביט סביב. החורש נראה כמו תמיד, כאילו מישהו נטש אותו בעיצומו של תהליך ארגון מחדש. אני מרגיש את הרוח נושבת חזק ומשקשקת בעצמות החיוורות של עץ התאנה.

אני מוציא מתרמיל הגב, אגוז ברזיל וחופן יד של גוג'י ברי, ואוכל אותם בהנפה חלקה לפה. אחר כך אני לוגם מהבקבוק לגימה גדולה של מים. לקינוח, אני מוציא מהשקית השקופה שני ברגים קטנים של משקפיי קריאה ובולע אותם בלי מים, סגולה נגד טרפת נפוצה.

אני טועם את האוויר ומרחרח מלמעלה למטה. יש ניחוח עדין מעושן. זהו מסר ברור - זימון. הגיעה העת ואין לי ברירה אלא לבוא מרצוני החופשי. אני מזכיר לעצמי שזה מסוכן להקשיב לקול הפנימי ויוצא לדרך לכיוון צפון מערב.

השמש כבר כמעט שקעה אבל לי זה לא משנה, התנועה האמיתית מתרחשת בלילה.

בדיוק אחרי שש מאות חמישים ואחת נשימות אני מגיע לקרחת חורש שלישית, רק שזו אינה ריקה. במרכזה יש גזע עץ כרות, מת וחלול. מישהו כבר הבעיר במרכזו מדורה סמויה, שמפיצה חום נעים ומעט אור כתמתם.

אני מצטרף למעגל הצללים שמסביב למדורה, וממתין. חלק מהצלליות מוזרות ומוכרות. אחרות זרות וקרות. וכל הזמן יש רחש מזמזם שעולה ויורד בין גושי החושך הנוזלים ועולים. כשהמנהיגה מתחילה את הטקס, הזמזום פוסק באופן חד ואני נדרך. היא פוסעת שני צעדים אל תוך המעגל. באור החלש, ניתן להבחין שיש לה גלח בשיער, עיני לֶד אדומות ושרשרת נוצות עם תליון מנצנץ שעשוי ממסננת כיור אמריקאי. היא לא הכי זקנה מכולם וגם לא הכי חכמה אבל היא ממגנטת. נוכחות שמושכת ודוחה בו זמנית, שלא ניתן להתנתק ממנה, בלי סיוע חיצוני של מערבולת חול. ככה גילתה לי פעם אחת הצלליות. זה לא משהו שקורה הרבה בחורש, אבל הצללים הוותיקים זוכרים שזה כבר קרה בעבר, ויותר מפעם אחת.

המנהיגה מסבירה על כוחות השורשים והקרניים ועל אנרגיות האדמה והכנפיים. היא מדברת על האוכל שבריא לנפש והרוח שמזינה את הגוף. ועל זה שלכל אחד יש צליל, צורה וצבע שמלווים את חייו. בזמן שהיא מדברת, אני מתבונן בה, ושם לב שמשהו בהילה שלה נראה קצת מוזר. אני לא בטוח שמשהו באמת השתנה. אולי אני פשוט סוף סוף מקשיב לאזהרה שנמצאת בשם כל גורו. אני מנער את המחשבות. בכל זאת, היא עזרה לי עם המחלה, לפחות ככה נראה לי, ובכלל לא בטוח שאני יכול להיעלם כפי שיכולתי בעבר.

המנהיגה רוצה שנתחיל, שכל אחד יחבר אותנו לצבע שצובע את חייו. באמצעות מילים ומה שהעולם מעניק, על כל אחד לנסות לגרום לנו שנרגיש את הצבע ממלא אותנו מבחוץ ומבפנים, היא מרחיבה. אני נזכר שבפעם הקודמת זה היה הצליל שמנגן את קיומנו. ולפני כן, היו אנרגיות ומים ותנועה ולילה, ועוד טקסים שכבר די מעורבבים לי בזיכרון.

אין לטקסים סדר קבוע מראש אבל כרגיל הצל המֶרצֶה מדבר ראשון. הוא אומר בקול נעים שהצבע שלו הוא תכלת הנחלים, השמיים ופרחי דרדר כחול. הוא גם מצביע על דרדר כחול שפורח ליד המדורה. זה קצר וצפוי אבל לא נראה שהמנהיגה מוטרדת או מרוצה. היא פשוט מחווה בידיה תנועה רחבה של איסוף האוויר אל תוך חזה ומסיימת בכפות צמודות.

הצל השני שמדבר זה הצל השמנמן. הוא מכריז בסיפוק, שהצבע שלו הוא מג'נטה. הוא שולף מתוך קפלי הצללים שלו אבן ברקת בגודל של כפפת אגרוף ושיפוד מזלגי גדול של בית מטבחיים. הוא מקיש על האבן בשיפוד, ומניף אותו רועד באוויר כמו היה קולן. החיוך המרוצה שלו בלתי נראה אבל ניתן בקלות לנחש שהוא קיים. אני נזכר שגם בפעם הקודמת, כשהוא דיבר על הצליל שמנגן אותו, הוא שלף את האבן ושיפוד הקולן. אני תוהה אם הוא בכלל יודע שברקת היא לא בצבע מג'נטה. המנהיגה ממתינה קצת, וכשהיא מבינה שהוא סיים, היא מחווה את תנועת ההכלה שלה ופונה לצללית הבאה.

הצללית השלישית בוחרת בלבן של שלג וגיר ומפזרת קמח לפניה, זו שאחריה בוחרת בלבן של חלוק נחל ופסגות הרים ומפזרת קמח. אני בכלל לא בטוח שאני מבין מה ההבדל, וחושב על חיוורון של הקאה.

חלק מהצלליות, בעיקר החדשות, מדלגות על תורן. אין חובת השתתפות בטקס, רק לחץ מתגבר לעשות זאת. אחרות פשוט בוחרות באחד מצבעי הקשת ופרח תואם. אבל כולן מקפידות לצטט את המנהיגה ולומר שכל צבעי הקשת שווים, למרות שכל מי שלמד קצת וחושב בהיגיון יודע שהסגול זו פיקציה.

כשמגיע תור הצללית החזקה, היא אומרת בקול רם: "צבע דם". ואחרי פאוזה מתאימה, היא מוסיפה: "לא דם כמו של תפוז דם שהוא כתום עם יחסי ציבור, אלא דם של דימום. אדום דם, מבהיק, כמו טחורים מדרגה שלישית". כדי להמחיש, היא מוציאה מתוך עצמה, ליפסטיק מוזהב שבמקום ראש שומני אדום מתגלה איזמל מנתחים חד. בתנועה מדויקת, היא תוחמת את פיה וחותכת את השפתיים שלה החוצה. הן נופלות בנשיקה מושלמת על מצע מחטי אורן. לרגע נדמה שכל החורש נדם ושאפילו המדורה נרתעת ממנה, למרות שאין שום משב רוח. הצללית החזקה ממהרת להטמין את הליפסטיק חזרה ומסייגת: "אבל זו רק הצעת הגשה".

המנהיגה אוספת את הדרמה ומקפלת אותה בתוך כפיים צמודות. התור שלי מתקרב.

לפני, הצל הקצת עקום, מדבר במבטא מקרקר על חום קורדרוי ונייר זכוכית לשיוף עץ. שמתי לב שהוא אף פעם לא משתמש באמצעי המחשה. הוא משתתק מהר והמנהיגה, מכילה.

אני חושב אם פשוט לדלג על תורי. זו לכאורה תהיה הדרך הקלה. אבל אני מרגיש את עיני הלֶד האדומות נעוצות בי, ואני עונה לשאלה האילמת: "אפור, של סתיו ובטון". אני מושיט את כף ידי קדימה ומראה למעגל חוד גרפיט של עיפרון מכאני. כשאני סוגר את היד, השפיץ שלו חודר לי את העור. גם זה כצפוי, מתקבל בהכלה. המנהיגה עוברת הלאה ולעצמי אני חושב: "שקוף". שקוף ששקוף, אפילו שזה לא צבע. כשאני שקוף אני לא מסתיר כלום, הכל גלוי, ובכל זאת אף אחד לא רואה אותי. כולם רק מביטים דרכי כאילו האני האמיתי לא קיים.

אחַרי יש עוד כמה צבעים ודילוגים וזהו הטקס מסתיים.

הצל המרצֶה מכסה את רמצי המדורה בכפתו הפתוחה ומחכה שיכבו. במקביל, צללית ארוכה עוברת עם מגש של פירות יבשים, גרעינים וקוביות קרח שבאופן ניסי וחשוד אינן נמסות. אני אוכל דבלה ולוקח קוביית קרח אחת למרות שברור לי שאזרוק אותה בהזדמנות הראשונה. הריח של כיבוי המדורה מעורר אצלי חשק לסטייק וגעגועים לעולם שהיה לפני המגפה של החיידק המטריף.

השמש מתחילה לעלות והצללים התפזרים. אני חושב שהגיע הזמן שאצא מהחורש. אין טעם לטפס חזרה לבית בהרים, הוא מעולם לא היה קיים. כנראה שכדאי שאחפש חוף ים. שמעתי שיש שם סירות סודיות ששטות לאיים של שפיות.

רחוק מאד באופק אני מבחין בעמוד ענן של חול שמיתמר במערבולת לשמיים. אני מרים את התרמיל ופונה לעברו.

------

ינואר 26

נושא התרגיל: הצבע שבו אני צובע את חיי