נכנסתי
לשביל הנסתר. הוא היה מפוצץ באנשים. הרגשתי מרומה. גם המחשבה על כך שאני לא מסוגל
להבחין בשום שביל, כך שגם אם הוא קיים, הרי שהוא נעלם מעיני, לא הצליחה להפיג את
תחושת ההונאה.
התבוננתי
בנחיל האנושי. כולם צעדו באותו הקצב אל עבר המפל הצפוי. צעדיהם הסתנכרנו. כשחצו את
הגשר התלוי, הוא התנדנד בעוצמה בתדר העצמי שכולם שמעו חוץ ממני.
הבטתי
בקנאה בתרמילים המבריקים שלהם, הם נראו קלים במיוחד. בתוכם נארזו רק כמה עמדות
מוצקות, חבילת אדישות בריאה ומלאי חטיפים אופנתיים. אני הרגשתי בכתפיי את כובד
הספקות והלבטים שגדשו את התרמיל המרופט שלי. הנחתי שאני אמור ללכת לאותו הכיוון של
ההמון אבל לא זזתי מעצמי ורק המשכתי לעמוד בצד ולהתבונן בהֵלֶך. חשבתי שאולי אני
מחכה לרגע המתאים, אבל הבנתי שהרגע לא חיכה לי.
אגודל
בצד עקב, פסעתי בשקט לאחור אל תוך השיחים חזרה לשביל האוּרוֹבּוֹרוֹס שהלכתי בו
קודם. טבעתי ויחד עם זאת בלתי ניתן לעיקול. כצפוי, השביל היה שומם. ידעתי שהוא לא
מוביל לשום מקום. אבל לפחות בין כל הלחישות המצליפות, כשהשקט המטריד והמוכר השתרר,
יכולתי לשמוע, ממש מקרוב, כמו מעבר לסיבוב, צווחות חדווה של ילד, שמגלה לראשונה את
תחושת הבטן שלו כשהוא בשיא הגובה של הנדנדה בגן המשחקים.
מעניין אם אצליח
למצוא שביל שמוביל לשם.
------
מאי 25
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה