אתלטיקה קשה

נמאס לי.
נמאס לי.
נמאס לי כבר מהמרוץ הזה.
עוד הקפה ועוד הקפה,
השחיקה מתבטאת לא רק בסוליות הנעליים.

שוב ושוב, רואה את אותם האנשים,
כולם שועטים לכל מיני כיוונים,
- אין בכלל קו גמר.
ברי המזל נופלים מיריות המזניק,
השאר ממשיכים,
ממרפקים, דורכים,
מרגיש כמו משוכה בריצת מכשולים.
רוצה להתכרבל בתחתית בור המים,
לתת לכולם לדלג מעלי,
וכשאף אחד לא ירגיש (בזמן נגינת ההמנון?),
לתפוס איזה מוט ופשוט לקפוץ החוצה מהאצטדיון,
אבל אני כבר לא בכושר (חריזה).

בזמן שאני עם עצמי,
מנהל מערכת יחסים עם בור חול תובעני,
בטלוויזיה מראים אתלטית דיסקוסית משוודיה.
למדתי לא להתפתות (תוצאה של אימונים מפרכים),
ואכן, הנה מופיע גם החבר שלה,
הנועץ - כידון הזה.
לי כבר מזמן, אין למי להעביר את המקל, המכביד.
שמישהו יעשה טובה ויהרוג את השליח.

שוב מגביהים את הרף,
נמאס.
באמת שאין לי כוח.
אין בי רצון לנצח,
(העיקר ההשתתפות?).
מייחל לטעות של מיידה הפטיש,
שבמכה חלקה אחת, יעצור את השעון הפנימי שלי.
גם זו דרך להתעטף בדגל.

ובינתיים, אני ממשיך לרוץ.
בריצה, המחשבות מתקצרות,
נכנסות לקצב,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי!

------
נכתב במקור ב 03.06

תקופת האפר של הפיניקס

מסתבר שפרמנידס טעה.
האין ישנו והוא נמצא בתוכי.
הוא התחיל בתור תחושת ריקנות, והיום הוא כבר מחולל פלאים.
כלום שממלא אותי.

הוא מת לצאת החוצה. מגרד את הדפנות מבפנים, שורט בתופרים את הקירות החלקים, ובאופן מוכר, תמיד נכשל ונופל לתחתית הסרעפת, למקום שם בוקעות האנחות.
הוא לוחש לי "שחרר אותי! ואז תהיה כמו כולם".
אני מביט אל עבר להקת היענים. אצל כולן, הראש טמון עמוק בתרבות החול.
אני תוהה כמה מהן אמיתיות, וכמה מהן יענים קטועות ראש, שרק משתלבות מצוין על ידי חיקוי הזרם. (איך לעזאזל מחקים זרם?) יכול להיות שכולן כבר מזמן איבדו את הראש.

הוא ממשיך לנקר "רק תספר למישהו, ותרגיש הרבה יותר טוב".
אני חושב על התוכיה עם משקפי האינטלקט העדינות, הדורה בנוצות תואר שני. יושבת על נדנדה לצד ספה ירוקה ואומרת: "ומה אתה חושב על זה?", "קררורר", "ואיך זה גורם לך להרגיש?", "קררררע", "ספר לי על ההורים שלך".
ואני שותק.
המקור שלה לא מתאים לפיצוח סודות גרעין או נפש, הוא מושלם לערעור על ציוני 'תשעים ו...' ולדריסת מתחרים.

שגרת האדישות שלי (או שמא זו אדישות השגרה?) מרגיזה אותו.
מתוך ערפל קרב של כריות פוך, הוא צווח בקול מאשים “Let my people go!”. אני לא עונה וממשיך לעבוד. הוא מתנפנף בפראות, קורע בבשרו, ואני תוהה מה ישתיק אותו?
אולי כדאי שארכוש שקית של זרעי אושר ואבלע מלוא החופן. או שפשוט אקפוץ ואעוף עד אובדן חמצן לדעת. העיקר להיפטר מהרעב המקרקר שכבר מקרין ללב ולאונה השמאלית.
ביד אחת אני מסמן את הנתיב בסכין גילוח, מוכן להתמודד עם המבט של המראה.
הוא מסתכל עלי כאילו אני הקוקו.

כעת הוא שותק. וכמו קורמוראן עיראקי, משכשך את כנפיו בנוזל מרה שחורה. אך אני כבר יודע מה הוא אומר ללא מילים.
אני פונה לחפש גדת נהר, נקייה מקני סוף. שם אחפור שוחה, ארפד במקלות קינמון, אשתרע ואלחש מבפנים:
"פרמינדס טעה".

------
נכתב במקור ב 10.06