אני ישן
בעמידה, שעון קלות על עץ תאנה ערום. אני חולם שוב שאני נמצא במרכז מעגל של זחלי טוואי התהלוכה. הם הולכים זה אחר זה בצעידה אינסופית ופתאום עוצרים ומפנים אלי את ראשיהם.
הם פוערים את לסתותיהם ומייללים. אני מתכסה בשאגת אופנועים שמאיצים בעוצמה לעברי
וחולפים על פני, מותירים אותי מתנדנד בתדר המשתנה לפי הלחן של דופלר.
הזחלים ממשיכים בצעדה ונראה לי שהם צוחקים מבדיחה שלא הבנתי.
בחלום ומחוצה
לו, אני חש בתנועה. משהו מרעיד את רשת קורי השינה שלי. אני מתעורר באחת ומביט סביב.
החורש נראה כמו תמיד, כאילו מישהו נטש אותו בעיצומו של תהליך ארגון מחדש. אני
מרגיש את הרוח נושבת חזק ומשקשקת בעצמות החיוורות של עץ התאנה.
אני מוציא
מתרמיל הגב, אגוז ברזיל וחופן יד של גוג'י ברי, ואוכל אותם בהנפה חלקה לפה. אחר כך
אני לוגם מהבקבוק לגימה גדולה של מים. לקינוח, אני מוציא מהשקית השקופה שני ברגים
קטנים של משקפיי קריאה ובולע אותם בלי מים, סגולה נגד טרפת נפוצה.
אני טועם את
האוויר ומרחרח מלמעלה למטה. יש ניחוח עדין מעושן. זהו מסר
ברור - זימון. הגיעה העת ואין לי ברירה אלא לבוא מרצוני החופשי. אני מזכיר לעצמי
שזה מסוכן להקשיב לקול הפנימי ויוצא לדרך לכיוון צפון מערב.
השמש כבר כמעט
שקעה אבל לי זה לא משנה, התנועה האמיתית מתרחשת בלילה.
בדיוק אחרי שש
מאות חמישים ואחת נשימות אני מגיע לקרחת חורש שלישית, רק שזו אינה ריקה. במרכזה יש
גזע עץ כרות, מת וחלול. מישהו כבר הבעיר במרכזו מדורה סמויה, שמפיצה חום נעים ומעט
אור כתמתם.
אני מצטרף
למעגל הצללים שמסביב למדורה, וממתין. חלק מהצלליות מוזרות ומוכרות. אחרות זרות
וקרות. וכל הזמן יש רחש מזמזם שעולה ויורד בין גושי החושך הנוזלים ועולים. כשהמנהיגה
מתחילה את הטקס, הזמזום פוסק באופן חד ואני נדרך. היא פוסעת שני צעדים אל תוך
המעגל. באור החלש, ניתן להבחין שיש לה גלח בשיער, עיני לֶד אדומות ושרשרת נוצות עם תליון
מנצנץ שעשוי ממסננת כיור אמריקאי. היא לא הכי זקנה מכולם וגם לא הכי חכמה אבל היא
ממגנטת. נוכחות שמושכת ודוחה בו זמנית, שלא ניתן להתנתק ממנה, בלי סיוע חיצוני של
מערבולת חול. ככה גילתה לי פעם אחת הצלליות. זה לא משהו שקורה הרבה בחורש, אבל הצללים
הוותיקים זוכרים שזה כבר קרה בעבר, ויותר מפעם אחת.
המנהיגה מסבירה
על כוחות השורשים והקרניים ועל אנרגיות האדמה והכנפיים. היא מדברת על האוכל שבריא לנפש והרוח שמזינה
את הגוף. ועל זה שלכל אחד יש צליל, צורה וצבע שמלווים את חייו. בזמן שהיא מדברת, אני
מתבונן בה, ושם לב שמשהו בהילה שלה נראה קצת מוזר. אני לא בטוח שמשהו באמת השתנה. אולי
אני פשוט סוף סוף מקשיב לאזהרה שנמצאת בשם כל גורו. אני מנער את המחשבות. בכל זאת,
היא עזרה לי עם המחלה, לפחות ככה נראה לי, ובכלל לא בטוח שאני יכול להיעלם כפי
שיכולתי בעבר.
המנהיגה רוצה
שנתחיל, שכל אחד יחבר אותנו לצבע שצובע את חייו. באמצעות מילים ומה שהעולם מעניק,
על כל אחד לנסות לגרום לנו שנרגיש את הצבע ממלא אותנו מבחוץ ומבפנים, היא מרחיבה.
אני נזכר שבפעם הקודמת זה היה הצליל שמנגן את קיומנו. ולפני כן, היו אנרגיות ומים
ותנועה ולילה, ועוד טקסים שכבר די מעורבבים לי בזיכרון.
אין לטקסים סדר
קבוע מראש אבל כרגיל הצל המֶרצֶה מדבר ראשון. הוא אומר בקול נעים
שהצבע שלו הוא תכלת הנחלים, השמיים ופרחי דרדר כחול. הוא גם מצביע על דרדר כחול
שפורח ליד המדורה. זה קצר וצפוי אבל לא נראה שהמנהיגה מוטרדת או מרוצה. היא פשוט
מחווה בידיה תנועה רחבה של איסוף האוויר אל תוך חזה ומסיימת בכפות צמודות.
הצל השני שמדבר
זה הצל השמנמן. הוא מכריז בסיפוק, שהצבע שלו הוא מג'נטה. הוא שולף
מתוך קפלי הצללים שלו אבן ברקת בגודל של כפפת אגרוף ושיפוד מזלגי גדול של בית
מטבחיים. הוא מקיש על האבן בשיפוד, ומניף אותו רועד באוויר כמו היה קולן. החיוך המרוצה
שלו בלתי נראה אבל ניתן בקלות לנחש שהוא קיים. אני נזכר שגם בפעם הקודמת, כשהוא
דיבר על הצליל שמנגן אותו, הוא שלף את האבן ושיפוד הקולן. אני תוהה אם הוא בכלל
יודע שברקת היא לא בצבע מג'נטה. המנהיגה ממתינה קצת, וכשהיא מבינה שהוא סיים, היא
מחווה את תנועת ההכלה שלה ופונה לצללית הבאה.
הצללית השלישית בוחרת בלבן של שלג וגיר ומפזרת
קמח לפניה, זו שאחריה בוחרת בלבן של חלוק נחל ופסגות הרים ומפזרת קמח. אני בכלל לא
בטוח שאני מבין מה ההבדל, וחושב על חיוורון של הקאה.
חלק מהצלליות, בעיקר החדשות, מדלגות על תורן.
אין חובת השתתפות בטקס, רק לחץ מתגבר לעשות זאת. אחרות פשוט בוחרות באחד מצבעי
הקשת ופרח תואם. אבל כולן מקפידות לצטט את המנהיגה ולומר שכל צבעי הקשת שווים, למרות שכל מי שלמד קצת וחושב
בהיגיון יודע שהסגול זו פיקציה.
כשמגיע תור הצללית
החזקה, היא אומרת בקול רם: "צבע דם". ואחרי פאוזה מתאימה, היא מוסיפה:
"לא דם כמו של תפוז דם שהוא כתום עם יחסי ציבור, אלא דם של דימום. אדום דם,
מבהיק, כמו טחורים מדרגה שלישית". כדי להמחיש, היא מוציאה מתוך עצמה, ליפסטיק
מוזהב שבמקום ראש שומני אדום מתגלה איזמל מנתחים חד. בתנועה מדויקת, היא תוחמת את
פיה וחותכת את השפתיים שלה החוצה. הן נופלות בנשיקה מושלמת על מצע מחטי אורן. לרגע
נדמה שכל החורש נדם ושאפילו המדורה נרתעת ממנה, למרות שאין שום משב רוח. הצללית
החזקה ממהרת להטמין את הליפסטיק חזרה ומסייגת: "אבל זו רק הצעת הגשה".
המנהיגה אוספת
את הדרמה ומקפלת אותה בתוך כפיים צמודות. התור שלי מתקרב.
לפני, הצל הקצת
עקום, מדבר במבטא מקרקר על חום קורדרוי ונייר זכוכית לשיוף עץ. שמתי לב שהוא אף
פעם לא משתמש באמצעי המחשה. הוא משתתק מהר והמנהיגה, מכילה.
אני חושב אם
פשוט לדלג על תורי. זו לכאורה תהיה הדרך הקלה. אבל אני מרגיש את עיני הלֶד האדומות נעוצות בי, ואני עונה לשאלה
האילמת: "אפור, של סתיו ובטון". אני מושיט את כף ידי קדימה ומראה למעגל
חוד גרפיט של עיפרון מכאני. כשאני סוגר את היד, השפיץ שלו חודר לי את העור. גם זה כצפוי,
מתקבל בהכלה. המנהיגה עוברת הלאה ולעצמי אני חושב: "שקוף". שקוף ששקוף,
אפילו שזה לא צבע. כשאני שקוף אני לא מסתיר כלום, הכל גלוי, ובכל זאת אף אחד לא
רואה אותי. כולם רק מביטים דרכי כאילו האני האמיתי לא קיים.
אחַרי יש עוד כמה צבעים ודילוגים וזהו
הטקס מסתיים.
הצל המרצֶה מכסה את רמצי המדורה בכפתו הפתוחה
ומחכה שיכבו. במקביל, צללית ארוכה עוברת עם מגש של פירות יבשים, גרעינים וקוביות
קרח שבאופן ניסי וחשוד אינן נמסות. אני אוכל דבלה ולוקח קוביית קרח אחת למרות
שברור לי שאזרוק אותה בהזדמנות הראשונה. הריח של כיבוי המדורה מעורר אצלי חשק
לסטייק וגעגועים לעולם שהיה לפני המגפה של החיידק המטריף.
השמש מתחילה
לעלות והצללים התפזרים. אני חושב שהגיע הזמן שאצא מהחורש. אין טעם לטפס חזרה לבית
בהרים, הוא מעולם לא היה קיים. כנראה שכדאי שאחפש חוף ים. שמעתי שיש שם סירות
סודיות ששטות לאיים של שפיות.
רחוק מאד באופק
אני מבחין בעמוד ענן של חול שמיתמר במערבולת לשמיים. אני מרים את התרמיל ופונה
לעברו.
------
ינואר 26
נושא התרגיל: הצבע שבו אני צובע את חיי
