האמת היא, שלא ברור מה היה שוודי בכל הסיפור הזה. או בכלל מה הופך סיפור שלא נכתב בשוודיה או על ידי סופר שוודי, לסיפור שוודי. אבל ככל שהתרבו הסממנים השוודיים, הוא היה צריך להבין שזה לא יגמר בטוב.
הם נכנסו לדירה שלה. דלת הכניסה היתה צבועה כולה בשחור-גואש. היא הדליקה את האור ואמרה "אני חייבת להשתין, תרגיש כמו בבית שלי". הוא כבר עמד לענות לה משהו שנון חזרה כשלפתע, בום, הוא התעטש בחוזקה, והרגיש מכה בקרסול. "יש לך חתול?" הוא שאל מבולבל. "לא. למה, אתה אלרגי לחתולים?" שאלה חזרה. "לא שאני יודע", ואז בום, שוב מכה בקרסול מלווה בהתעטשות. "מה זה?" הוא שאל כשהדבר האפור הקטן נגח לו ברגל. "זה בונסאי-פיל" ענתה בזמן שהלכה לשירותים, "אבא שלי הביא לי את זה, משוודיה". הוא הסתכל על היצור הקטן, ולא האמין. פיל בגובה עשרים סנטימטר עם חדק פצפון מנסה לדחוף לו את הרגל, באמצעות הראש הקטן שלו. "למה אין לו חטים?" הוא שאל. "כי זו פילה, דה" היא צעקה מהשירותים. "קוראים לה אגנתה והיא לא אוהבת שאני מביאה גברים זרים הביתה. מה חשבת, שאני אקח פיל ואמלוק לו את החטים? מה אתה חושב שאני, איזו מסרסת-זכרים-סדרתית?"
היו לו המון תשובות לענות לה, והוא ידע שאם ירצה, בטח יצליח לעצבן אותה שוב. הוא הרים את הראש מהפילה ושם לב שהיא יושבת בשירותים מבלי לסגור את הדלת, עם המכנסיים מופשלים ופישוק שלא בדיוק מנסה להסתיר משהו. הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא שם לב, והתחיל להסתכל באוסף הדיסקים שלה. היה שם דיסק של "אבבא" ועוד אחד של "נושאי המגבעת", אבל שאר הדיסקים לא היו לו מוכרים. הוא הציץ אל עבר השירותים, היא עלעלה בפלייבוי. על השער היתה תמונה של שוודית בלונדינית חשופת חזה סיליקוני ענק. הוא התאפק בכוח לא להגיד לה שום דבר על זה שהיא מתנהגת ככה, רק כי היא מחפשת תשומת לב.
הוא כבר אמר לה את זה קודם, בפאב, והיא הסתכלה עליו במבט של רצח בעיניים, התקרבה אליו ואמרה לו: "תזהר, אני מכשפה". הוא התכופף אליה ובלי למצמץ, ענה: "בדיוק על זה אני מדבר: את תעשי כל דבר, תלבשי כל דבר או יותר נכון לא-תלבשי, ותגידי כל דבר שנשמע לך מגניב, הכל בשביל לקבל תשומת לב". האלכוהול נתן לו ביטחון וגם המסקנה שהגיע אליה מיד בתחילת הערב, שאין לו שום סיכוי עם אחת כזאת, גרמה לו לנקוט בגישה האמיצה של "אין לי מה להפסיד". וכנראה שזה הצליח. עובדה שעכשיו הם בדירה שלה. הוא בדירה שלה ולא אף אחד אחר, מהחברה שהיו שם.
הוא הלך לפאב עם יניב. יניב הוא החבר "המוסיקאי המגניב" שלו שתמיד גורר אותו לכל מיני הופעות הזויות שכאלה. "תבוא, יהיה ממש מגניב", אמר לו יניב. יניב מאד אוהב את המילה מגניב, ובכלל, יניב אוהב חרוזים. "זה מופע ראפ מצוין, שחבל על הזמן. אני מביא איתי את האורחת שלי משוודיה. יהיה מלא בכוסיות". התוספת הקטנה הזו למשפט, היא מה שמצית אצלו כל פעם מחדש את שביב התקווה. אז הוא בא, ודי מהר הבין שזה לא בשבילו.
הפאב היה נטול כוסיות, אך מלא בערסים חמושים בשרשראות נושאות עדיליוני דולר ומגני-דוויד. האורחת השוודית התבררה כשוויצרית. נגנית חליל-רועים-שוויצרי במקצועה, שנראתה כמו קצת רועה צאן שוויצרי שהתחפש בהצלחה לאחת הכבשים שלו. גם המופע, שהיה למעשה ערב 'מיקרופון פתוח', לא היווה סיבה מספקת להישאר. חרזנות זולה בעברית עילגת שמבוצעת על ידי אנשים עם מנעד של צליל אחד, לא בדיוק עושה לו את זה. אפילו הבירה לא גרמה להם להישמע מוכשרים יותר. הוא כבר רצה לקום וללכת, אבל אז, היא עלתה לבמה.
היא לא היתה יותר מוכשרת מהאחרים, אבל זה בכלל לא שינה לאף אחד, כי היא היתה כוסית-על. כוסית שיודעת שהיא כוסית. היא לבשה מכנסי עור שחורים כל-כך צמודים שספק רב אם היה שם מקום לתחתון. אולי רק לאיזה חוטיני שהתחבא בחריץ התחת העגול שלה. היה לה מעיל עור שחור שהיה סגור בכפתור בודד וגלה לכל דורש (וגם לאלו שלא) שאין כלום מתחתיו, מלבד חזייה שחורה כמובן, אשר תמכה בגבורה בזוג ציצים מפוארים. היא בהחלט חשפה טפחיים. לאיש לא היה אכפת איך או מה היא שרה. גם כשהפסיקה את הראפ באמצע לטובת קטע ריקוד של סלסה ברזילאית, לא נשמעו שום מחאות מצד מעריצי ההיפ-הופ. כולם ישבו מהופנטים למראה העכוז שלה רוקד; מקפצץ לימין ולשמאל, עולה ויורד בתנועות סיבוביות לקצב תופי המוסיקה. היא זכתה לשריקות ולמחיאות כפיים סוערות. ירדה מהבמה, סירבה להצעות מסוגים שונים, והתיישבה בקצה השולחן שלהם. יניב, שמכיר את כולם, נישק אותה על הלחי, והציג את שאר חבריו המוסיקאים המגניבים, את הרועה השוויצרית, ולבסוף גם אותו, למרות שהוא "לא מוסיקאי" אלא סתם "חבר ילדות מהשכונה".
הם מצאו את עצמם יושבים זה מול זו, בקצה השולחן. לא דיברו. הוא התעלם כשהיא נפנפה במעיל העור שלה, תוך קריאות "וואו, איך חם לי". חייך לעצמו, כי הבין שהיא מתגרה בו, מפתה אותו להתבונן ב"חזה לדוגמא" שלה. היא בטח רגילה שגברים עושים כל מה שהיא רוצה, חשב לעצמו. הוא המשיך לכאורה להתרכז בהופעה, והיא נשארה לשבת עם המעיל פתוח לרווחה. כשההופעה הנוכחית הסתיימה, הוא מחא כפיים, הסתובב אליה והסתכל לה בעיניים כשהוא מקפיד שלא לפזול אל עבר החזה. היו לה עיניים חומות בורקות, מאופרות באיפור שחור כבד. הוא ידע שאין לו סיכוי איתה ובכל זאת, שאל: "תרצי לשתות משהו, איזו בירה?" היא הזמינה חצי טובורג, הוא לקח שליש. היא גיחכה, הוא לא הגיב.
התחילה להתפתח ביניהם שיחה מוזרה. לא ממש שיחה, יותר כמו קטעי שיחה: היא הפגינה שעמום מוחלט. הסתכלה לכל הכיוונים במבט מחפש, החזירה מבט מצמית לכל מי שנעץ בה עיניים עד שהם השפילו את שלהם, ומדי פעם זרקה לעברו, איזה משפט, אפילו מבלי להסתכל עליו. "נדמה לי ששכחתי ללבוש תחתונים היום". והוא, בחצי חיוך השיב לה: "וואלה". שם לב שהיא קצת מרוגזת כששאלה אותו "מה וואלה?". "לא הייתי אומר שזה משהו שקורה לכולם, אבל זה בסדר. אני מתאר לעצמי שלפעמים שוכחים ללבוש תחתונים, לא?". היא לא הגיבה. אחר-כך, זרקה עוד משפט: "נדמה לי שהתוכים שלי מתו". "וואלה. ולמה 'נדמה לך' שהם מתו?". "כשקמתי בבוקר, מצאתי אותם צפים הפוך באקווריום". כעת הוא לא הגיב. הבין שהאדישות היא הקלף המנצח שלו, כנגד הניסיונות שלה לזעזע אותו. "מה אתה חושב?" היא לא ויתרה. "לא יודע. אף פעם לא גידלתי תוכים". בזוית העין, ראה מהבעת פניה, שבמשחק הזה שלהם, עוד נקודה נזקפה לטובתו. הבין שהיא החליטה להשתמש בתותחים הכבדים, כששאלה: "רוצה לגעת בציצים שלי? הם אמיתיים". אך הוא כבר היה עמוק בתוך המשחק, ולכן ענה: "אה, אולי אחר-כך". מאיפה באו לו כאלו יציאות בנון-שלאנט, הוא בעצמו לא ידע. הוא שלף אותן כי הן שעשעו אותו, אך בעיקר כי הן הרגיזו אותה בצורה שכנראה הדליקה אותה, כי היא הפסיקה להתבונן לצדדים והתמקדה בו.
היא המשיכה לנסות עוד משפטים, והוא ענה את מה שענה, ואז לקראת סוף המופעים, היא רכנה אליו כך שהשדיים שלה נמעכו על השולחן ולחשה לו אל תוך האוזן לחישה רטובה: "אני שוודית. משני הצדדים". "וואלה", הוא אמר בפעם המי יודע כמה, ולגם מהבירה. ואז היא התפרצה. "תגיד, אתה אידיוט או משהו? אני באמת נראית לך שוודית? יש לי שער שחור, עיניים חומות ועור שחום. אם כבר אני נראית כמו משהו, אז זה ברזילאית. יש לי מראה ברזילאי קלאסי. רק אידיוט יאמין לזה שאני שוודית. מה שאומר שאתה אידיוט!". היא שילבה ידיים בחיוך ניצחון. "בסדר", הוא אמר. "מה בסדר? בסדר שאתה אידיוט?" היא שאלה בחצי צעקה. בשולחן הסתכלו עליהם בחשד, ואפילו הראפר החובב התורן התבלבל ואיבד את הקצב. הוא ענה לה בקול שקט, "אין לי בעיה עם זה שיש לך מראה ברזילאי ותחת של ברזילאית, להפך. אבל גם אין לי שום דבר נגד שוודים, ובטח לא נגד שוודיות. חוץ מזה שבנבחרת שוודיה, יש גם שחקנים לא בלונדינים. אז מבחינתי את בהחלט יכולה להיות שוודית עם מראה ברזילאי, משני הצדדים או אפילו משלושתם. איך שאת רוצה, תפאדל. ועכשיו, תסלחי לי, אני צריך ללכת לשירותים". והוא קם והלך לשירותים. ובזמן שהשתין, חשב שאולי זו בכלל נבחרת הולנד ושהוא התבלבל. פתאום, מישהו ניסה לפתוח את הדלת, אז הוא צעק: "רגע". שטף את הידיים וכשיצא מהתא, היא חיכתה שם. דפקה לו צרפתית בטעם בירה ואמרה "בוא נלך מפה, יש לי הפתעה בשבילך".
עכשיו הם בדירה שלה, והיא דוחפת אותו על המיטה ומתחילה להוריד לו את המכנסיים. ברקע יש מוסיקה אפריקאית, עם הרבה תופים. הווליום גבוה וגם האלכוהול נותן את אותותיו. היא מפשיטה אותו ומנשקת ותוך כדי רוקדת ומתפשטת בעצמה. זורקת את המעיל לפינת החדר ומשחררת את צמד העופרים לחופשי. "הנה, הגיע הזמן לבדוק אם הם אמיתיים", חולפת מחשבה בראשו. כשהיא מפסיקה לרגע את ההתפתלויות, הוא מסתכל עליה, והיא באמת כל-כך כוסית, שהוא לא מאמין שזה קורה לו. ואז היא מחייכת, עם העיניים הנוצצות האלה שלה, והוא מרגיש שהידיים שלו קשורות באזיקים לראש המיטה, אפילו לא שם לב שזה קרה. ולפתע, היא מפסיקה ויוצאת מהחדר. הוא מנסה לשחרר את הידיים אך ללא הועיל. הוא מרגיש חסר אונים לחלוטין. תחושה מבשרת רע עולה ומציפה אותו, וההכרה שבמשחק הזה הוא כנראה לא יצא הכובש המנצח, מחלחלת לתודעתו. מתוך ערפילי הבירה, קולות בראשו, במבטא שוודי או אולי פולני, מתחילים לומר לו: "נו, באמת חשבת שתצליח להשיג מישהי כזאת? אתה כזה תמים". הוא מנסה להתעלם מהם ולא להישמע מודאג, כשהוא צועק אחריה: "לאן את הולכת?". מהחדר השני נשמעת צעקה: "הבטחתי לך הפתעה". והוא כבר מדמיין איך היא חוזרת עם מצלמת אינטרנט או אפילו יותר גרוע. אך לפני שהפולניות מתחילות שוב, היא שבה עם צנצנת קטנה ובתוכה אבקה לבנה. "מה זה?" הוא שואל, וחושב על זה שאין לו שום מושג איך נראה אופיום לדוגמא, ושאפילו סיגריות הוא לא אוהב. מחשבתו נקטעת באחת. היא מפשילה לו את הבוקסר, מטפסת ומתיישבת על הברכיים שלו. כעת הוא ממש לא יכול לזוז.
היא ממוללת את האבקה ביד אחת, צוחקת ואומרת: "משחק חדש. משחק האמת והשקר. אני אגיד שני משפטים, אחד אמת והשני שקר, ואתה צריך לנחש איזה משפט הוא מה. אם תטעה, תיענש. אני מתחילה: אלף - אני שוודית. בית - אני מכשפה." היא נראית מאד מרוצה מעצמה. הוא לא עונה, והיא ממשיכה: "פתאום אין לך מה להגיד, אה? אז כדי שלא תגיד שאני מכשפה רעה", היא צוחקת בקול רם, "הנה רמז קטן שיעזור לך לפתור את החידה". היא מרימה בידה השנייה משהו קטן ואפור מהרצפה ומנפנפת בו אל מול עיניו. גם בלי המשקפיים הוא רואה שזאת הפילה הננסית. היא מניחה את הפילה על הכר לידו ומתחילה ללטף אותו בתנועות ארוכות, מהחזה לבטן. "איזו מתוקה, נכון שהיא מתוקה?". הוא לא עונה. "אתה יודע, אין דבר כזה, פילים ננסיים", היא אומרת, והלטיפה מתחילה להפוך לשריטה מציפורניה הצבועות שחור. "בטח שלא בשוודיה", היא מוסיפה בטון מגחך. "אבל למי שיש אבקה כמו שלי, יכול לגרום לפיל להצטמק עד לפחות מעשירית מגודלו. מה אתה חושב שזה יעשה ל'חדק' הזקוף הזה שלך?" היא ממשיכה את תנועת ה"ליטוף" עוד קצת למטה, הוא מתנשם. "אז מה התשובה שלך עכשיו? אה? נראה אותך אומר 'וואלה'".
הוא לוחש משהו, והיא רוכנת כדי לשמוע אותו. "אני לא אלרגי לחתולים", הוא אומר. "מה זה קשור?" היא שואלת והוא מבחין שהיא מתעצבנת על כך ששוב הוא הצליח לענות תשובה שהרגיזה אותה. הוא ממשיך בלחישה מהירה, בקול מאונפף במקצת: "מאד קשור. שני משפטים, אמת ושקר. אלף - אני אלרגי לחתולים. בית - אני אלרגי לפילים." ואז, בום, הוא מתעטש. והאבקה הלבנה מתעופפת מהצנצנת, מתרוממת באוויר מעל לשניהם, ונוחתת לאט ובעדינות כמו השלג בשוודיה.
------
נכתב במקור ב 03.06
הורדת פסיקים מאסיבית והוספת מספר נקודותיימים (אחרי הכל, מדובר בסיפור שוודי) התרחשה ב 07.11
