יום שבת, 13 באוגוסט 2011

אחת משתיים


פעמון הדלת רועם.
"רק רגע", אני צועק מן המטבח. סוגר את הברז, לוקח את מגבת הידיים ממשענת הכסא ותוך כדי ניגוב הידיים, פוסע אל עבר דלת הכניסה. מעניין מי זה יכול להיות, בשישי בבוקר? אני מגיע אל הדלת ובתנועת הנפה, תולה את המגבת על כתף ימין ומביט דרך חור ההצצה. אני מחסיר פעימה ונשימתי נעתקת -
זו היא.

ידעתי שיום אחד זה יקרה. ידעתי(!) שיום אחד נפגש שוב, ושאולי אפילו, זה יקרה בדיוק כך: שהיא תגיע אלי עד לפתח הבית, בלי שום הודעה מוקדמת, וכשאפתח את הדלת היא תאמר לי בעיניים אדומות: "אני כל-כך מצטערת, הייתי עיוורת, טיפשה, לא ידעתי מה טוב בשבילי", ואז עם החיוך הקטן הזה שלה ובמבט מלא תקווה, היא תשאל בטון מתחנן: "אתה סולח לי?"
ולפעמים אני סולח, ולפעמים לא, ולפעמים זה בכלל לא ככה.
לפעמים, בדמיוני, אנחנו נפגשים במסדרונות האוניברסיטה. אני רואה אותה מרחוק, ניגש אליה ונוקש לה בעדינות על עצם הכתף. היא מסתובבת. איזו הפתעה, נרשמנו לאותו הקורס, וזה קצת מוזר ומביך, ואנחנו לא כל-כך יודעים מה לומר האחד לשנייה. ואז היא מציגה אותו: "תכיר, זה בועז, החבר שלי" או אולי אפילו: "בעלי". והוא משחרר את היד המחבקת מסביב מותניה המוכרות, כדי ללחוץ לי את היד. לחיצה חזקה של גבר מסוקס, בטח חקלאי בעברו. ובקול בריטון עמוק (אלא מה?) הוא אומר: "נעים מאד" או "שמעתי עליך המון". ואז גם יש לו את המבט הזה, ואני מתחיל לחשוב, מה היא כבר סיפרה לו שגורם לו להסתכל עלי ככה.
או שבכלל זה לא קורה באוניברסיטה, אלא בחוף, על שפת הים. היא מטיילת על קו המים, איפה שהחול רטוב ונעים מגלים מזדמנים, אוחזת בידו של בועז, והפעם, היא זו שמבחינה בי. שרוע על מגבת, נשען על יד אחת מעל לספר או לתשבץ (תשבץ הגיון כמובן) וכשהיא קוראת בשמי, אני מרים את המבט בנון-שלאנט ולוקחים לי כמה רגעים טובים עד שאני מזהה אותה. מספיק זמן כדי שהיא תפגע מזה, כשהיא מבינה שהיא כבר לא חשובה לי יותר. (באמת?).
או, יותר טוב מזה: אני שרוע על המגבת ומשני צדדי שתי בחורות כוסיות יפיפיות לבושות בביקיני. אני אומר משהו ושתיהן צוחקות ותולות בי מבטי הערצה עם ניצוץ זימה. היא מקנאה. אין לה שום חבר או בעל. בועז הוא סתם השותף המעצבן שלה לדירה, זה שכל הזמן מסריח מרפת ולא מתקלח מספיק. וכשהחוף מתרוקן מאדם, ורק אני והתאומות (או בעצם הרביעייה - תלוי מה סופרים) משתעשעים על המגבת, אני מבין שזה כבר חלום מסוג אחר לגמרי.


אני מנער את הראש, מביט במראה, מזדקף, מסתקס(?), ונושם עמוקות. מכריח את עצמי להירגע, ואת הלב שלי להאט ולהפסיק לנסות לפצות על הפעימה שהוחסרה. מבט נוסף במראה. יש לי זקן בן יומיים, זה טוב. בדיוק באורך המתאים כדי להיחשב קשוח אבל רגיש. אנחנו כבר נראה מי יותר מסוקס, בועז או אני. אני ניגש לדלת ומנסה לחשוב מה לומר לה. למרות כל אותן פעמים שדמיינתי את המפגש בינינו, אני לא באמת יודע מה להגיד. אני מקבל החלטה, להיות אדיש ופשוט להקשיב לה. אחרי הכל, זו היא שבאה אלי, אז מן הסתם יש לה משהו לומר. אני פותח את הדלת, היא מרימה את הראש, כל המתח בגופי מתפוגג, אני חש צביטת אכזבה בלבי -
זו לא היא.

יש להן את אותו שיער חלק, אבל הפנים שונות וגם שאר הגוף. היא אומרת משהו אבל אני לא כל-כך מקשיב, אלא רק חושב, האם אי פעם, באמת ניפגש שוב? אני שם לב לשקט ברקע, היא עצרה בשאלה, מחכה לתשובה. אני נבוך ומגמגם: "סליחה, לא כל-כך הקשבתי לך, הייתי במקום אחר. מה אמרת?". היא מחייכת, יש לה חיוך מקסים, ואומרת: "כן, נראית לי קצת מרחף. אמרתי שאני מתרימה למען ארגון שעוזר לנשים פסיכופטיות, ושאלתי האם תהיה מוכן לתרום? יש בעשר, עשרים ושלושים שקלים?". אני מתבונן בפנקס שבידה ומנסה לא לשקוע יותר מדי זמן במחשוף שלה. אני מעלה בכוח את המבט חזרה לעיניים שלה ורואה שהיא ראתה ושזה לא מפריע לה, להפך, זה משעשע אותה. לרגע נדמה לי שהיא מענטזת קלות, כדי לראות אם אני עדיין עוקב אחריהם. אני עונה בחצי חיוך: "כן, למטרה כזו חשובה, בטח שאני אתרום. יש לך עודף מחמישים?". "אני חושבת שכן", היא עונה. בזמן שאני מסתובב כדי להביא את הכסף, אני מבחין בה במראה, מסתכלת לי על התחת, ועוד במבט בוחן! לשנייה, אני מוטרד, אבל אז אני חושב שאם לי מותר, אז גם לה, ושזה בעצם סימן טוב. אני מתאפק לא לענטז בעצמי, ובמקום זה, אני מעיז ואומר: "אולי את רוצה איזו כוס מים, שזו כמו הזמנה לקפה, רק בשעות הצהרים?" (יצא לי חרוז). היא מרחיבה את החיוך. "ממש משורר. למה לא, אני דווקא אוהבת..", היא עוצרת לרגע, מעבירה עלי מבט שובב וממשיכה: "..קפה".
הפאוזה שלה מעוררת אצלי אופטימיות ואיזושהי סוג של התרגשות שכבר הרבה זמן לא הרגשתי, אולי מאז הקשר עם מה-שמה. וזה לא הדבר היחיד שמתעורר. אני מסדר את מכנסי הטרינינג שלי, ותוך כדי שאני מרתיח מים, אני שואל אותה: "תגידי איך אמרת שקוראים לארגון הזה?"
"אחת משתיים", היא עונה.
אני חושב שאני אקח את הסיכון.

------
משום מה עד היום לא נתקלתי בשום התרעמות על שם הסיפור.
זה מטריד כמעט כמו העובדה שכל עורכי הדין שאני מכיר צוחקים מהבדיחה "לא יתכן ש99% מעורכי הדין יוציאו שם רע לכולם!"

------
נכתב במקור ב 02.06
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה