אוּטרפֶה יושבת לצידי על כיסא כתר פלסטיק
בצבע שחור. תרומה של השכנים מלמעלה. מאחורינו, על כוננית הסנדוויץ' הישנה מונחים
עפרונות צבעוניים מחודדים וערמת דפים לבנים. במרחק ניתן לשמוע רעמים
עמומים ומנועי סילון ששוברים באדישות את מהירות הקול.
הרקע ערוך
ומוכן.
כצפוי, בשלב
הזה, יש ציפייה שמשהו יקרה.
בינתיים, שכנה
לא מוכרת עם עיניים קצת עצובות, מתעניינת בכנות בשלומי. אני משיב בניד ראש לא
מחייב וגם מושך בכתפיים ליתר ביטחון. גם אוּטרפֶה לא פוצה פה, מחויבת לשתיקה על פי
כלל של פתגם עתיק.
הזקן מקומת
הקרקע שמרגיש שהוא כבר לא ממש מחויב לכללים, מצביע עליה במקל ההליכה שלו ושואל
אותי: מה הבעיה שלה? אני עונה לו לאט ובקול רם יותר ממה שהייתי רוצה,
שהיא דווקא בסדר גמור. הוא לא מרפה, נעמד מולה ושואל אותה: למה את שותקת?
איפה ברחו המילים שלך? היא מתבוננת בו בשלווה של מי שכבר הייתה בסיפור הזה
והשפתיים שלה נעות. הזקן נראה מוטרד ובידו הפנויה הוא משחק ברעד בינוני במכשיר
השמיעה שלו. הוא מזעיף פנים אבל לא נראה שהוא מוכן להודות בזה שהוא לא שמע כלום. אז הוא ממלמל משהו על החוצפה של הנעורים ופונה לצד השני של המקלט. מישהו מפנה לו כורסא מרופטת והוא חצי מתיישב חצי נופל לתוכה במרמור תודה.
אוּטרפֶה מסמנת לי בעיניים לעבר המדף התחתון
של הכוננית. אני מסתובב ומנסה לראות למה היא מתכוונת. לוקח לאישונים שלי כמה רגעים של
התנתקות ממסך הפלאפון כדי להתרגל לעלטה היחסית של אזור הכוננית. אבל אז אני רואה.
בפינה החשוכה, צמוד לקיר הבטון המחוספס, מונחת חבילה של מילים באריזה דהויה. לא
נראה שמישהו השתמש בהן מזה זמן שמרגיש כמו כמה שנים רעות.
אני פותח
בזהירות את העטיפה, מוציא אותן בעדינות, חושש שיתפוררו לי בידיים וקורא אחת אחת:
לא
ברחנו,
רק
תפסנו
מחסה.
אנחנו
ממתינות
עד
שתישמע
בתוכך
צפירת
הרגעה.
אני מרים את
עיניי להסתכל על אוּטרפֶה, אבל היא כבר לא שם. רק כיסא
שמאחוריו כוננית עם ערימה מצפה של דפים ריקים.
------
מרץ 26
נושא התרגיל: איפה ברחו המילים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה