לחיות בארץ ישראל

זו הייתה כותרת הכנס. הכנס עצמו היה מולטי דיסציפלינרי, מחולק למושבים לפי תחומים.

במושב העירוני, מתכננות הערים דנו בהיבטים שונים של תכנון חיים בערי הארץ, עם דגש על הבדלים דמוגרפיים. במושב הקדום, היסטוריונים כיסו באופן מעורר השתאות תקופות של אלפי שנות חיים. במושב הירוק, אנשי איכות הסביבה דיברו על מִחזור, משאבי טבע ומינים נכחדים. ובמושב האקטואלי של מדע המדינה, הרוחות התלהטו באופן שאינו הולם כנסים אקדמיים.

למושב הקטן של הפילוסופים האנליטיים, אפילו לא היה שם. דנו שם, כרגיל, במשמעות המילים: קצת במה הכוונה ב"ארץ ישראל", ובעיקר, במה זה "לחיות", וכמובן מה המשמעות המשותפת של המושגים.

הדיונים היו מעשירים, אבל אני נותרתי בתחושה שבכותרת של הכנס, היה חסר בסוף סימן שאלה.

------

אוגוסט 25

בסדנא

נבחרתי להיות אביר המעשים הטובים

איך כל הסיפור הזה קשור למלחמה המתמשכת על מספר חזיתותיה המשתנה? לא ברור.

בכל מקרה, למרות שתוצאות הבחירות היו ידועות מראש, הן נערכו ואני נבחרתי. לא ברוב קולות, חלילה. אך מכיוון שלא היו מועמדים אחרים, היעדר התמיכה או העניין בקרב הבוחרים, לא שינה את התוצאה הצפויה. וכעת אני, באופן רשמי, אביר.

לא כל כך אכפת לי. מדובר בתפקיד ייצוגי במהותו. קצת כמו נשיא המדינה רק יותר רחוק מהקונצנזוס. מה לעשות, בימינו, מעשים טובים הם לא משהו להתגאות בו. והם מהווים פגיעה בזכות האחר לא להיעזר.

התפקיד עצמו לא קשה. רוב הזמן אני יושב במשרד וצופה מהחלון בדררות המהירות ובהתדרדרות המהירה עוד יותר. ובערך פעם בשבוע, כשהשאגן כתום הפרווה משתולל בתוך הכלוב הצפוף שלו וצווח: "שגרה! שגרה!", אני מיד קופץ למקלט שם מאוחסן הציוד. מתחת לכרזה "לכל מעשה טוב יש מוצאי מעשה", אני חוטף את השריון והרומח ויוצא לחפש ילדים בני שלושים ומשהו לפחות, שסנטה פספס.

התנאים לא אידאליים. אין טיפת גמישות בשריון והרומח רק מושך אותי למטה ובכל זאת אני מחפש, ולפעמים גם מוצא את יחידי הסגולה. במקרים הנדירים האלה, בקצה הרומח, אני מעניק להם את תעודת ההוקרה מודפסת על נייר דו-פרצופי, שמצידה השני דרישה לתשלום קנס. בתמורה אני זוכה למבט שואל ומאוכזב כשההבנה מכה בהם שזהו.

אני מסתובב ורוכב חזרה על החמור שהמשרד שכר מאז שהסוס לא חזר אחרי שהתנדב בזוגלובק. לפעמים אני מספיק לראות איך הם נשברים ולפעמים אני פשוט מוריד את הסנוורת האטומה על העיניים, וכמו כולם, מקווה שהחמור יוביל אותי לאן שצריך.

------

יולי 25

מכביר במילים ספורות

מודד את המילים, שוקל אותן, מונה אותן. יודע יותר מדי טוב על ההבדל בין מושגי הגודל השונים, על המתח בין ההתאמה במספר האיברים לכך שהשלם יהיה גדול מחלקו המוחלט, על בעיית המדידה, על דביקות הרצף ועוד. ובכל זאת בוחר בזאת ולא באחרת ומצרף את הנבחרות לכדי משפט נהיר.

התגובה מתעלמת במהירות מהזהירות והנהירות.

ואני נאנח כלפי חוץ ומחפש פאזל אחר שאולי יתאים לחתיכה שלי.

------

יוני 25

בסדנא:

• כתבו משפט על עצמכם / החיים שלכם
• להשתמש במשפטים כדי לכתוב טקסט

המשפטים שכתבתי:

• מכביר במילים ספורות
• (כמו שקראת בפרופיל הקודם רק קצת יותר טוב)
• בסדר לא אני

מה זכותה של פסיכולוגית

לפעמים, ואולי בכלל אף פעם, מגיע מטופל.

ומדברים, ודומעים, והשנים חולפות, ויש תהליך (או תהליכים, חשוב לא להיות שיפוטיים גם לגבי הקרדינליות). ונראה כי טוב, פעם בשבוע ביום שלישי. דברים מתקדמים, מתגלים, מתאזנים, משתפרים.

ואז, אחרי שהמטופל מוקם, פחות או יותר, על גבי כל מצע הידע התיאורטי ושנות הניסיון, ההשתלמויות והסדנאות, פתאום, ביום שלישי אחד מגיעה הזמנה.

"הנה, תראי".

הצצה לנפש.

ויש שם עולם מלא, שלא אמור היה להיות חדש, לא לפסיכולוגית הזאת עם המטופל הזה.

וזו זכות עבורה, לקבל את ההזמנה הזו, לעולם החדש הזה שהתגלה פתאום אחרי כל כך הרבה ימי שלישי.

------

יוני 25

בסדנא: מה זכותו של פסיכולוג

נכנסתי לשביל הנסתר

נכנסתי לשביל הנסתר. הוא היה מפוצץ באנשים. הרגשתי מרומה. גם המחשבה על כך שאני לא מסוגל להבחין בשום שביל, כך שגם אם הוא קיים, הרי שהוא נעלם מעיני, לא הצליחה להפיג את תחושת ההונאה.

התבוננתי בנחיל האנושי. כולם צעדו באותו הקצב אל עבר המפל הצפוי. צעדיהם הסתנכרנו. כשחצו את הגשר התלוי, הוא התנדנד בעוצמה בתדר העצמי שכולם שמעו חוץ ממני.

הבטתי בקנאה בתרמילים המבריקים שלהם, הם נראו קלים במיוחד. בתוכם נארזו רק כמה עמדות מוצקות, חבילת אדישות בריאה ומלאי חטיפים אופנתיים. אני הרגשתי בכתפיי את כובד הספקות והלבטים שגדשו את התרמיל המרופט שלי. הנחתי שאני אמור ללכת לאותו הכיוון של ההמון אבל לא זזתי מעצמי ורק המשכתי לעמוד בצד ולהתבונן בהֵלֶך. חשבתי שאולי אני מחכה לרגע המתאים, אבל הבנתי שהרגע לא חיכה לי.

אגודל בצד עקב, פסעתי בשקט לאחור אל תוך השיחים חזרה לשביל האוּרוֹבּוֹרוֹס שהלכתי בו קודם. טבעתי ויחד עם זאת בלתי ניתן לעיקול. כצפוי, השביל היה שומם. ידעתי שהוא לא מוביל לשום מקום. אבל לפחות בין כל הלחישות המצליפות, כשהשקט המטריד והמוכר השתרר, יכולתי לשמוע, ממש מקרוב, כמו מעבר לסיבוב, צווחות חדווה של ילד, שמגלה לראשונה את תחושת הבטן שלו כשהוא בשיא הגובה של הנדנדה בגן המשחקים.

מעניין אם אצליח למצוא שביל שמוביל לשם.

------

מאי 25

לקראת פרידה

לקראת פרידה צריך לארגן פריסה. כיבוד קל, שתיה קלה, ערבוב מאוזן של מליחות ומתיקות. יבואו מי שיקבלו את מייל ההזמנה או מייל התזכורת. וותיקים וחדשים חמושים בציפייה למילות תודה כלליות, שתיים-שלוש תודות אישיות, ציפייה לקראת ההרפתקאות הבאות ויאללה לאכול.

אבל פרידה, גם אם יש בה ערבוב מאוזן של מליחות ומתיקות, היא לא בהכרח קלה. ומילות פרידה כלליות הן מיותרות, כמו מגש הירקות. הן נמצאות עם כולם אך מהר מאד נזנחות.

וכשהחדשים מסיימים לאכול ועולים חזרה למשרדים שלהם ולישיבות, נשארים חיבוקים ללא מילים עם הוותיקים, עם הבטחה ריקה שנשמור על קשר, בהצלחה ולהתראות.

------

מאי 25

בסדנא

קוראים לי X ואני אציג את עצמי

קוראים לי "לךׇ" ואני אציג את "עצמי". עצמי מצטרף אלינו לצוות אחרי עשר שנים בחברת "עצמו", שם הוא ניהל תהליכי בדיקה. למי שלא מכיר, חברת עצמו עוסקת בהגהה אוטומטית של טקסטים ספרותיים, מדעיים ועוד. אבל אולי במקום שאני אספר על עצמו, בוא עצמי ותספר לנו על עצמך.

 

תודה רבה לךׇ על ההצגה. אז שלום לכולם, אני עצמי וכמו שלךׇ אמר עלי, אני עבדתי בעצמו כעשור. הובלתי באופן אישי את האוטומציה של בדיקות של טקסטים מבלבלים בעיקר כאלו שאפשר למצוא בתוכנות מסרים מיידיים, ואני מאד מתרגש להצטרף אליכם ואל לךׇ פה בחברת "אחרים".

 

תודה עצמי. ברוך הבא לצוות. אני אציג אותם בקצרה: זה "הוא" שאחראי על הפיתוח, "אותי", מנהל המוצר שתמיד מציק לכולם עם דרישות, ו"כל השאר" שפחות או יותר עושה קצת מכל דבר. ואני, לךׇ. אגב, "אני" לא הגיע היום אבל אני בטוח שאתם תפגשו בשבוע הבא.

------

מאי 25

בסדנא