שירת האדמה לעולם אינה מתה

שוב מקריאים בפאתוס את "שירת האדמה" או אולי בעצם זו "שירת העשבים". אני לא בטוח איך קוראים לקטע הזה. מלא במילים כבדות שמצליחות לחלוף בקלילות מעל לראשי. אני מתבונן באוסף האנשים שהתקבץ כדי לחלוק כבוד אחרון, לפחות לשנה זו, לאנשים אחרים שהם כלל לא מכירים. ומנסה להבין למי זה חשוב. המקריאה מסיימת את הקטע וקולה לא נשבר כשהיא מדגישה ש"שירת האדמה לעולם לא מתה". ואני חושב על כך שברור שזו לא השירה שמתה.

עכשיו עומדים דום, מרכינים ראשים, מגניבים מבט למסך הפלאפון. המקריאה מכריזה שתם הטקס. המלמולים מתגברים, הנוכחים ומכשירי הפלאפון שלהם, חוזרים לחיים. הנעדרים, לא.

לגבי שירת האדמה – אין לי מושג. הטקס כבר מזמן תם.

 

------

נובמבר 24

בסדנא

ממוכר לזר

 וואי! הוא נראה לי כל כך מוכר!

אני מתבונן בו מזווית העין, אחר כך מפנה את ראשי אליו כדי שאוכל לבחון אותו בחדות מבעד לעדשות המשקפיים. אני ממשיך את תנועת הראש כאילו אני לא מרוכז בו אלא עוקב אחרי משהו אחר ואז אני חוזר להביט קדימה ובדרך שוב סוקר אותו מבעד למסך הזגוגית. הוא כל כך מוכר! אבל מיהו?

הוא נמוך, מתולתל באופן מדולדל, כבר די מבוגר, אפילו זקן. כנראה דמות מהעבר, אבל מי? אני מחליק באצבעות על קצות השפם ומנסה להיזכר. בראשי אני שב לתקופה תמימה: גיטרה, שירים, מגפי בוקרים אדומים, פרחים בצבעים פסיכדליים.

זיכרון הוא דבר חמקמק. אני מרגיש איך הוא פורח ממני כמו פרפר. מחייך אלי בחיוך קפוא ושוב מתקרב ומרפרף בדיוק באותו המסלול. הוא נודד הלאה למרחק וכך גם מחשבתי. "איפה אפי?" אני תוהה. לפעמים זה יכול להיות כל כך קשה למצוא משהו גם כשיודעים בדיוק מה מחפשים.

אני שוב מגניב אליו מבט. הוא מחייך וגם אני, אבל החיוך הצחור שלו לא באמת מופנה אלי. ועדיין הוא נראה לי ממש נחמד. אבל מי הוא לעזאזל?

אני מרגיש כמו ילד שמנסים ללמד אותו לאט ובסבלנות מילה חדשה, שם, מראים לו תמונות, שרים לו שירים, אבל לשווא. יכולת הזיכרון שלי היא כמו צב קשה הבנה, מוציא את הראש מהשריון, רואה את המציאות, אבל לא זז לשום מקום.

די. מספיק. אני שוב מחמיר עם עצמי. אני מזכיר לעצמי שזה לא קל להיזכר והנה בכל זאת אני ממשיך לנסות. אני אמנם איטי אבל אני לא צב הפוך שמחכה ליד אלמונית שתיתן לו חיים. אני יותר כמו חילזון, שאמנם מתקשה לראות למרחוק אבל ממשיך בעקביות לגשש ולמשש את דרכו קדימה.

אני נועץ בו מבט ישיר ומצמצם עין. בהיסח הדעת, אני מעביר אצבעות סורקות על ערוצי השפם והזקן. ממשיך את התנועה עד לנקודה בסנטר בה הם מתחברים לערוץ אחד. עין. משהו עם עין. עוזי? עופר? עופרה? אולי אני סתם מגלגל שמות בתקווה שייוולד משהו חדש כמו בערבוב צבעים? משהו כאן לא מסתדר נכון. מפריע לי בעין. זה סימן. אות שזו לא האות הנכונה ובכלל לא השם הנכון. זה כמו לקרוא לאפרוח בשם של מכונת הטוויה שלי - זה פשוט לא קשור.

אוי, זה מייאש. אני זקוק לעזרה, להנחיה חיצונית. לאווזה מנוסה שתוביל אותי בבטחה בדרך לפתרון. איזו דודה שטובה במציאת זיכרונות ישנים באלבום תמונות בשחור לבן. מישהי שתיתן לי כובע קסמים שיסיר את מסך המשי החדש הזה מעל השם של הזר המוכר שאני תר בתוכי כבר כעשרים דקות עד חצי שעה בערך.

כל כך מוכר ועדיין זר.

 

אולי דודו?

------

נובמבר 24

שמתי לב ששום דבר לא מדאיג אותי

וכשהיא אמרה לי ששום דבר לא מדאיג אותה, בכיתי.

היא חייכה, אבל אני הבנתי שזה נגמר. אין מצב ששום דבר לא מדאיג אותה. "דאגה היא מצב קיומי", ככה היא תמיד אמרה. אז מה קורה כשאין דאגה?

שמחתי שהיא כבר לא דואגת, והייתי עצוב שהיא כבר לא.

זה לא שרציתי שהיא תדאג אבל רציתי שיהיו דברים שידאיגו אותה. רציתי שאני אדאיג אותה ושהבנות ידאיגו אותה. רציתי לדאוג מזה שהיא דואגת יותר מדי.

מגיע לה לא לדאוג יותר אחרי חיים של דאגה, אבל אני הייתי רוצה להמשיך לדאוג לה.

עכשיו, גם לי יש דאגה אחת פחות.

------

ספטמבר 24

בסדנא

כניסתי לקבוצה חדשה

"כניסתי לקבוצה חדשה" – זו הכותרת. זה עלי. אני זה שנכנס. אבל הקבוצה לא חדשה. אני זה שחדש. לקבוצה, בטוח שאני חדש, אבל אולי גם לעצמי. ואם זה "אני חדש" שנכנס לקבוצה, אז האם זו עדיין "כניסתי"?

כל המחשבות האלה מסגירות לי ש"אני ישן" בטוח נכנס לקבוצה. אבל אולי לא לבד. יש גם "אני חדש" שנכנס. ביחד, מדובר בקבוצה חדשה (שנכנסת?). ואולי בכלל זו הקבוצה שאני נכנס אליה?

כמה איברים יש בקבוצה הזאת? לי, זה מרגיש אחד. מוכר. רק הקבוצה חדשה.

 

------

ספטמבר 24

בסדנא

------

עדכון של פעם ב:

בספטמבר 2024 הצטרפתי לסדנת כתיבה של פסיכולוגים על תקן ה"לא פסיכולוג". לשמחתי, הסדנא עוררה בי מחדש את יצר הכתיבה לטקסטים שהם לא רק ברכות יומולדת.

החלטתי לפרסם כאן את הטקסטים בלי להמתין שנות שיכתובים עד לרמת גימור שעוברת את סף הביקורת העצמית (עם הקוראים הותיקים הפדנטיים, סליחה).

יצירות שנכתבו בסדנא עצמה מסומנות (במפתיע) במילה "בסדנא" ורובן נכתבו תוך כחמש עד עשר דקות.

שמועה אודותיה

הד

של

תחושה

שדלת שמעולם לא נפתחה

נסגרה

והוברחה

לא בטריקה

- בהחלקה

וקליק של נעילה,

כמו הבטחה

לאי מימוש:

אגדה

בלי נסיכה.

שיבוש

ואנחה.

------
נכתב במקור ב12.10, זכה(?) לגירסא חדשה ב12.12.12(!) ותיקונים אחרונים ב5.13
 

מכונות צילום

כבר שנים

שמכונת הצילום

פולטת חיוכים

סימטריים

מתטשטשים

של שיניים מיושרות

לנורמה

וכתרים

של תארים

כמו חורים

וסתימות

מלאות בשאיפות

סתומות-סתמיות

לעזור

גם לאחרים,

להגשים

דברים,

להתממש,

ולהתמשש,

למצוא כלוב זהב נח

עָד מכהה

ומתישהו

(כמו במראת צד - קרוב יותר משנדמה)

להתרבות.

וכמו מכונת שכפול טובה

לפלוט

חיוך

או שניים

נטולי שיניים

כמו של סבא

ואף חמוד

כמו הניתוח

שאמא

לא גילתה לאבא.

כל זה

עולה ומתגלה מחדש

בקריאה חוזרת של הנייר המשומש

במהלך ערב

או שניים

כשאני מנסה להישבות

בחיוך השיניים

ולהתעלם מהיעדר הניצוץ בעיניים

לפחות בנתיים

ולהזדיין

בסבלנות

ומהר

אבל אז החתיכ(ה)ת-A4 הזאת

בקול שורטני, רע ומבשר

אומרת:

"נדבר".

שמשמעותו

אני חותךת

ואותי זה כבר מזמן הפסיק להדהים

(אני מומחה בזיהוי מניירות של ניירות ממוחזרים)

וזה גם לא ממש כואב

מן paper cut

מציק להרף

ומצטרף

לערמת היאוש

המחורבן

שתקועה

ומחכה

לגריסה

בשיני הזמן.

------

ללא הערות נילוות, מלבד זו,

המיותרת.

 

------

נכתב במקור ב10.12

התחזית: דומה

השמש ואני שוקעים.

(בים של טיפות מלוחות.)

אצלה מדובר באשליה-

מראית עין של רומנטיקה

קצובה

ומחזורית

שמכסה על שגרה

של סטגנציה

בניגוד לעולם

ובערת-תופת עצמית

עד לכדי

כיליון.

ואצלי?

------

נכתב במקור ב01.13