וכשהיא אמרה לי ששום דבר לא מדאיג אותה, בכיתי.
היא חייכה, אבל
אני הבנתי שזה נגמר. אין מצב ששום דבר לא מדאיג אותה. "דאגה היא מצב
קיומי", ככה היא תמיד אמרה. אז מה קורה כשאין דאגה?
שמחתי שהיא כבר
לא דואגת, והייתי עצוב שהיא כבר לא.
זה לא שרציתי
שהיא תדאג אבל רציתי שיהיו דברים שידאיגו אותה. רציתי שאני אדאיג אותה ושהבנות
ידאיגו אותה. רציתי לדאוג מזה שהיא דואגת יותר מדי.
מגיע לה לא
לדאוג יותר אחרי חיים של דאגה, אבל אני הייתי רוצה להמשיך לדאוג לה.
עכשיו, גם לי יש דאגה אחת פחות.
------
ספטמבר 24
בסדנא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה