שוב מקריאים בפאתוס את "שירת האדמה" או אולי בעצם זו "שירת העשבים". אני לא בטוח איך קוראים לקטע הזה. מלא במילים כבדות שמצליחות לחלוף בקלילות מעל לראשי. אני מתבונן באוסף האנשים שהתקבץ כדי לחלוק כבוד אחרון, לפחות לשנה זו, לאנשים אחרים שהם כלל לא מכירים. ומנסה להבין למי זה חשוב. המקריאה מסיימת את הקטע וקולה לא נשבר כשהיא מדגישה ש"שירת האדמה לעולם לא מתה". ואני חושב על כך שברור שזו לא השירה שמתה.
עכשיו
עומדים דום, מרכינים ראשים, מגניבים מבט למסך הפלאפון. המקריאה מכריזה שתם הטקס.
המלמולים מתגברים, הנוכחים ומכשירי הפלאפון שלהם, חוזרים לחיים. הנעדרים, לא.
לגבי
שירת האדמה – אין לי מושג. הטקס כבר מזמן תם.
------
נובמבר 24
בסדנא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה