שיר ארץ השמש העולה הישנה והטובה

הייקו, לילות, עוז,
אני אותם זוכר את
ה- "סע בן צ'ו(ר) - סאן".

------

זה המוצלח מבין צמד שירי הייזו (הייקו הזוי) שכבר פרסמתי.
חלק מההשראה בטח הגיעה מכאן.


------
נכתב במקור ב 05.06

כמו ים

שיר מטונף

בדימויים של ים

מזוהם

ביובי

גם מחוץ למים הטריטוריאליים

B-U-V

מתדרדר

(כמו שרק ים יכול)

מסחי לסחי

כמו

כמו

כמו

(משהו)

כמו צורך.

(שיר(?))

מסוגר

            שבור

ומיותר

מלא בתוכן

כחול

קדוש

מגרד

ומטריד

כמו ערס

מקורי

מביך

מאדים

כמו שמש

צורבת

חשוףה

מעקצץ-עט

כמדוזה

מאבן

נצחי

מסרב להתכלות

כמו שקית

זבל

אורגני

זורם

כזפת

בדביקות

של

דימוי~~ים

------

אחרי שתי יצירות שכבר פורסמו מגיעה יצירה שלא.

"כמו ים".

------

נכתב במקור ב 04.10 (ועבר כמה תהפוכות מאז).

הייקו 1

דימוי חמקמק,
כמו גרעין אבטיח,
קל לפיצוח.

------
אחד מההייקו-ים הראשונים שכתבתי. 

------
נכתב במקור ב 05.06

אחת משתיים

פעמון הדלת רועם.
"רק רגע", אני צועק מן המטבח. סוגר את הברז, לוקח את מגבת הידיים ממשענת הכסא ותוך כדי ניגוב הידיים, פוסע אל עבר דלת הכניסה. מעניין מי זה יכול להיות, בשישי בבוקר? אני מגיע אל הדלת ובתנועת הנפה, תולה את המגבת על כתף ימין ומביט דרך חור ההצצה. אני מחסיר פעימה ונשימתי נעתקת -
זו היא.

ידעתי שיום אחד זה יקרה. ידעתי(!) שיום אחד נפגש שוב, ושאולי אפילו, זה יקרה בדיוק כך: שהיא תגיע אלי עד לפתח הבית, בלי שום הודעה מוקדמת, וכשאפתח את הדלת היא תאמר לי בעיניים אדומות: "אני כל-כך מצטערת, הייתי עיוורת, טיפשה, לא ידעתי מה טוב בשבילי", ואז עם החיוך הקטן הזה שלה ובמבט מלא תקווה, היא תשאל בטון מתחנן: "אתה סולח לי?"
ולפעמים אני סולח, ולפעמים לא, ולפעמים זה בכלל לא ככה.
לפעמים, בדמיוני, אנחנו נפגשים במסדרונות האוניברסיטה. אני רואה אותה מרחוק, ניגש אליה ונוקש לה בעדינות על עצם הכתף. היא מסתובבת. איזו הפתעה, נרשמנו לאותו הקורס, וזה קצת מוזר ומביך, ואנחנו לא כל-כך יודעים מה לומר האחד לשנייה. ואז היא מציגה אותו: "תכיר, זה בועז, החבר שלי" או אולי אפילו: "בעלי". והוא משחרר את היד המחבקת מסביב מותניה המוכרות, כדי ללחוץ לי את היד. לחיצה חזקה של גבר מסוקס, בטח חקלאי בעברו. ובקול בריטון עמוק (אלא מה?) הוא אומר: "נעים מאד" או "שמעתי עליך המון". ואז גם יש לו את המבט הזה, ואני מתחיל לחשוב, מה היא כבר סיפרה לו שגורם לו להסתכל עלי ככה.
או שבכלל זה לא קורה באוניברסיטה, אלא בחוף, על שפת הים. היא מטיילת על קו המים, איפה שהחול רטוב ונעים מגלים מזדמנים, אוחזת בידו של בועז, והפעם, היא זו שמבחינה בי. שרוע על מגבת, נשען על יד אחת מעל לספר או לתשבץ (תשבץ הגיון כמובן) וכשהיא קוראת בשמי, אני מרים את המבט בנון-שלאנט ולוקחים לי כמה רגעים טובים עד שאני מזהה אותה. מספיק זמן כדי שהיא תפגע מזה, כשהיא מבינה שהיא כבר לא חשובה לי יותר. (באמת?).
או, יותר טוב מזה: אני שרוע על המגבת ומשני צדדי שתי בחורות כוסיות יפיפיות לבושות בביקיני. אני אומר משהו ושתיהן צוחקות ותולות בי מבטי הערצה עם ניצוץ זימה. היא מקנאה. אין לה שום חבר או בעל. בועז הוא סתם השותף המעצבן שלה לדירה, זה שכל הזמן מסריח מרפת ולא מתקלח מספיק. וכשהחוף מתרוקן מאדם, ורק אני והתאומות (או בעצם הרביעייה - תלוי מה סופרים) משתעשעים על המגבת, אני מבין שזה כבר חלום מסוג אחר לגמרי.


אני מנער את הראש, מביט במראה, מזדקף, מסתקס(?), ונושם עמוקות. מכריח את עצמי להירגע, ואת הלב שלי להאט ולהפסיק לנסות לפצות על הפעימה שהוחסרה. מבט נוסף במראה. יש לי זקן בן יומיים, זה טוב. בדיוק באורך המתאים כדי להיחשב קשוח אבל רגיש. אנחנו כבר נראה מי יותר מסוקס, בועז או אני. אני ניגש לדלת ומנסה לחשוב מה לומר לה. למרות כל אותן פעמים שדמיינתי את המפגש בינינו, אני לא באמת יודע מה להגיד. אני מקבל החלטה, להיות אדיש ופשוט להקשיב לה. אחרי הכל, זו היא שבאה אלי, אז מן הסתם יש לה משהו לומר. אני פותח את הדלת, היא מרימה את הראש, כל המתח בגופי מתפוגג, אני חש צביטת אכזבה בלבי -
זו לא היא.

יש להן את אותו שיער חלק, אבל הפנים שונות וגם שאר הגוף. היא אומרת משהו אבל אני לא כל-כך מקשיב, אלא רק חושב, האם אי פעם, באמת ניפגש שוב? אני שם לב לשקט ברקע, היא עצרה בשאלה, מחכה לתשובה. אני נבוך ומגמגם: "סליחה, לא כל-כך הקשבתי לך, הייתי במקום אחר. מה אמרת?". היא מחייכת, יש לה חיוך מקסים, ואומרת: "כן, נראית לי קצת מרחף. אמרתי שאני מתרימה למען ארגון שעוזר לנשים פסיכופטיות, ושאלתי האם תהיה מוכן לתרום? יש בעשר, עשרים ושלושים שקלים?". אני מתבונן בפנקס שבידה ומנסה לא לשקוע יותר מדי זמן במחשוף שלה. אני מעלה בכוח את המבט חזרה לעיניים שלה ורואה שהיא ראתה ושזה לא מפריע לה, להפך, זה משעשע אותה. לרגע נדמה לי שהיא מענטזת קלות, כדי לראות אם אני עדיין עוקב אחריהם. אני עונה בחצי חיוך: "כן, למטרה כזו חשובה, בטח שאני אתרום. יש לך עודף מחמישים?". "אני חושבת שכן", היא עונה. בזמן שאני מסתובב כדי להביא את הכסף, אני מבחין בה במראה, מסתכלת לי על התחת, ועוד במבט בוחן! לשנייה, אני מוטרד, אבל אז אני חושב שאם לי מותר, אז גם לה, ושזה בעצם סימן טוב. אני מתאפק לא לענטז בעצמי, ובמקום זה, אני מעיז ואומר: "אולי את רוצה איזו כוס מים, שזו כמו הזמנה לקפה, רק בשעות הצהרים?" (יצא לי חרוז). היא מרחיבה את החיוך. "ממש משורר. למה לא, אני דווקא אוהבת..", היא עוצרת לרגע, מעבירה עלי מבט שובב וממשיכה: "..קפה".
הפאוזה שלה מעוררת אצלי אופטימיות ואיזושהי סוג של התרגשות שכבר הרבה זמן לא הרגשתי, אולי מאז הקשר עם מה-שמה. וזה לא הדבר היחיד שמתעורר. אני מסדר את מכנסי הטרינינג שלי, ותוך כדי שאני מרתיח מים, אני שואל אותה: "תגידי איך אמרת שקוראים לארגון הזה?"
"אחת משתיים", היא עונה.
אני חושב שאני אקח את הסיכון.

------
משום מה עד היום לא נתקלתי בשום התרעמות על שם הסיפור.
זה מטריד כמעט כמו העובדה שכל עורכי הדין שאני מכיר צוחקים מהבדיחה "לא יתכן ש99% מעורכי הדין יוציאו שם רע לכולם!"

------
נכתב במקור ב 02.06
 

לקקן

זה עומד לך על

קצה הלשון, ואז את

נזכרת: למצוץ!

או - הגרסה לדיסלקטים מגדר-ליברלים פוסט-פמיניסטיים(?):

זה עומד לח על

קצה הלשון, ואז את

נזקרת: לי - מצוץ!

------

אחרי פרסום של שתי יצירות ותיקות (ל)מדי, אך ראוי הוא להוסיף משהו מהשנה האחרונה.
ומי שעוקב אחרי הבלוג (על מי אני עובד? מדובר בעוקבת) בוודאי לא הופתע(ה) לגלות שמדובר בהייקו (או שניים).

------
נכתב במקור ב 01.11
 

היפופוטם

היא עזבה את הדירה בטריקת דלת עצבנית ואני נשארתי להביט אחריה דרך דלת סגורה.
אני לא צריך לראות אותה כדי לדעת איך היא נראית. בדמיון שלי ממופה כל הגוף שלה; כל נקבובית עור וכל תו בפנים. הכל מקוטלג לפי הבעות: קמטי שמחה וצחוק עם עיניים בורקות נמצאים תחת "אושר", ואילו מצח עקשן ועיניים נחושות נמצאים מתחת ל"ויכוח". מה שמזכיר לי את העובדה שהיא עזבה.

כשחושבים על זה, כל הויכוחים הם טיפשיים. מה המטרה בויכוח? שיהיה עוד אדם שחושב כמוני? האם זה הופך את האמת שלי ליותר נכונה וצודקת אם רוב האוכלוסייה מחזיקה בה? אני בעצמי כבר לא כל-כך בטוח.

במישור האישי, תוצאת הויכוח האחרון הייתה שני אנשים שנשארו כועסים לבד, במקום להיות שמחים ביחד. ואפילו אם כן הייתי מצליח לגרום לה להסכים איתי, הרי שזה רק היה גורם לה להרגיש רע. (הרי להודות בטעות זו הרגשה זוועתית). ואני מעדיף את קמטי הצחוק שלה. אך הפעם, היא טענה שהיא ראתה היפופוטם בדירה ואני פשוט לא יכולתי להסכים איתה.

כך הויכוח התחיל. ראיתי אותה מסתובבת בדירה עם מחבט להריגת זבובים בצבע כחול. פוסעת לאט כמו ציידת באמצע הג'ונגל, שמנסה לא להבריח את האיילה. "מה את מחפשת?" שאלתי. "ששש..." היא השתיקה אותי, "אני צדה את ההיפופוטם". צחקתי, והפסקתי מיד כי ראיתי שהיא רצינית. "את לא מתכוונת לצוד היפופוטם בדירה שלי" אמרתי, אבל היא המשיכה ללכת עקב בצד אגודל, כשמדי פעם היא מרימה רהיט זה או אחר, מסתכלת מתחתיו או קוראת "בוא, מיצי מיצי מיצי, היפופוטם קטן, בוא לאמא". אז נתתי לה סטירה כשצעקתי עליה "מה הקטע שלך עם ההיפופוטם?", והיא עזבה את הבית לא לפני שאמרה שאני בן זונה ואלים, ושהיא אף פעם לא אהבה אותי ושיש לי זין קטן.

הפסקתי לנעוץ מבטים בדלת הסגורה, והלכתי למלא את הקערה של מיצי. ליטפתי אותה בזמן שהיא אכלה וראיתי בעיניים שלה שהיא דווקא כן אוהבת אותי. "למה אף אחד לא מבין שאת היפופוטמה?" שאלתי אותה. היא נחרה וליקקה אותי על האף והלחי השמאלית.



התעוררתי כשצד שמאל של פני רטוב משלולית רוק שהצטברה על הכרית בזמן שישנתי. אני שונא לישון מצונן. קמתי מהמיטה והלכתי לשטוף פנים. "איזה חלום מוזר" חשבתי לעצמי. "חלמתי שאני מגדל היפופוטם ושחברה שלי עוזבת אותי כי אני חבר מכה". "לפחות בחלום היתה לך חברה" אמר לי קול עבה. הבנתי שחשבתי בקול רם, הסתובבתי וראיתי אותו עומד שם ולועג לי. "עוד תהיה לי חברה, אתה תראה". "כן, בטח, מה שתגיד" הוא המשיך ללעוג, "ועכשיו תמלא לי את הקערה באוכל".
דשדשתי את דרכי למטבח ובעודי ממלא את הקערה, חשבתי: "איך אני שונא היפופוטמים מדברים!"

------

אוי, כמה שהסיפור הזה ישן. 
(כמה ישן ככה צעיר).
וכן, גם לי מגיע איזה סיפור של "ואז התעוררתי מהחלום"-פואנטה.

------
נכתב במקור אי שם בסוף שנות ה90

שיר מתחכם

קראתי ולא הבנתי.
אז קראתי שוב, כי בכל מקרה השיר היה קצר
אני אפילו לא יודע אם אפשר לקרוא לזה שיר
לא הבנתי מה כל-כך מיוחד בו,
סתם שיר מתחכם.

------

אחד השירים הראשונים שכתבתי שלא היו ברכת יומולדת.

------
נכתב במקור ב 07.05