איזה בלגן.
מחשבות, משימות ורגשות מעורבבים, מפוזרים בכל הבית. עמוס במטבח, שומם בסלון,
משעמם בחדר העבודה ושקט מדי במיטה. בשירותים בכלל לא נעים כבר תקופה ארוכה. אני
מרגיש את הלחץ התת רצפתי גואה, באוויר מופיעים ניצוצות של סיפוק מעמידה באתגרים, ואני
מתבונן איך הם חודרים דרך חרכי התריסים ומאירים לי את החלל שמלא בדחיינות. כל אלה מביאים
אותי לכלל החלטה ופעולה.
הגיע
הזמן לסדר. מוזיקה רוסית אלקטרונית משנות השמונים מלווה אותי בזמן שאני מנסה לשמור
על ריכוז.
אני
מתחיל עם סבלנות, שזו תכונה חיובית. בהחלט פלוס. במקרה כזה, חשוב להקפיד להניח
אותה עם הצד הארוך כלפי מטה.
אחר
כך מגיע הזמן לארגן מחדש את ריבועי הOCD: ריבוע הסדר בעבודה, עם הימים והפגישות, ולאחריו ריבוע של סדר היום
ועוד אחד של הסדר בארון הבגדים וריבוע רביעי של הסדר במגירת הסכו"ם. את כולם אני עורם זה על גבי זה, שומר על
רווח קטן מהסבלנות. בצד השני של המגדל, אני משאיר מקום לדיכאון הארוך שבטח יגיע
מתישהו, שוב.
מהר
מדי, מגיע קוצר הרוח, אני מניח אותו בזהירות איפה שהסבלנות מסתיימת. עליו אני מניח
את השקט שלי, שהוא תמיד קצת עקום - מתחיל בנקודה אחת, זורם לאטו ומתפתל בשלווה כמו
נחל בלב יער. את הדימוי העצמי המעוות אני מניח בצד השני של הסבלנות ועליו את
המחשבות המזגזגות על העתיד.
את
הכל אני מסדר בקפדנות ולא משאיר חורים. אבל למרות העבודה הקשה, הרגשות והמחשבות רק
ממשיכים להיערם ואני מתחיל להילחץ שמא כל הגודש הצבעוני הזה, ימלא אותי עד אפס
מקום ולא אוכל להכיל אותו יותר. אבל בדיוק אז מגיע הדיכאון הצר והמוכר ואני נרגע.
ועוד לפני שאני מניח אותו בצד במקום שהכנתי לו במיוחד, אני רואה שאחריו יגיע מיד עוד
דיכאון אחד וזה דווקא משמח אותי. הידיעה שבחלוף כל דיכאון ייעלמו גם כל מיני רגשות
אחרים ויהיה לי מקום לתחושות ותהיות חדשות. וגם אותם אסדר זה על גבי זה, עד שכמו
תמיד, משהו ישתבש, קצב החיים יהיה מהיר מדי בשבילי ואני אוצף ואכשל.
ואז, אם יהיה לי זמן וכוח, אנסה שוב לסדר את הכל בשורות ישרות, ואם לא, אחזור לחצוב את חיי דרך הבלגן הדחוס ובראשי אדמיין טטרומינואים נופלים כשברקע מתנגנת המוסיקה הרוסית המוכרת.
------
דצמבר 24
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה