אולם
ענק. הומה אדם. רועש. עוד לפני שנכנסתי פנימה, גלגלתי שני אטמי אוזניים צהובים
משומשים שהיו לי בכיס מהבוקר ותחבתי אותם, אחד בכל אוזן. חיכיתי כחצי דקה עם
אצבעות באוזניים עד שהספוג יתרחב ויאטום את תעלות השמע.
נכנסתי
פנימה ומהר מאד הוקפתי במוזיקה, פרצופים מוכרים, חברים וזרים. מלצרים ממהרים עם
מגשים עגולים עמוסי קבבונים, סנדוויצ'ונים, מקלות גזרים ומלפפונים. במרכז האולם,
בני משפחתי המורחבת, עסוקים, חוגגים, מתחבקים ומתנשקים. וגם אני טופח על כתף של זה
ומחייך לאחר, מהנהן לרחוק קרוב ואפילו מחליף מילים לא שימושיות עם אורחים מזדמנים.
וזה
לא משנה מה מתרחש, איפה אני באולם ובכמה אנשים אני מוקף, אני רק חושב על זה שאם
בבוקר היו מכריחים אותי לחתום על נשק, הייתי יורה בעצמי.
------
ינואר 25
בסדנא: כתבו שלושה טקסטים על שלושה מצבי רוח. אני הספקתי רק אחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה