זה הגוף שלי, זו האהבה שלי, אלה חיי

 רון לומד פילוסופיה וספרות עברית. האמת היא שהוא לא כל כך קורא דברים שהם יותר ארוכים מ140 תווים והוא גם לא ממש מתעניין בפילוסופיה. אבל הוא אוהב סטודנטיות או לפחות רוצה לאהוב. בחוג לספרות עברית יש יופי של סטודנטיות. הן מאד מתרשמות שהוא אומר להן שהחוג השני שלו זה פילוסופיה כשהוא מצטרף לקבוצות העבודה שלהן. "רושם ראשוני טוב זה חמישים אחוז מלכבוש סטודנטית." רון יודע את זה - הוא עוקב אחרי ד"ר דייט בטוויטר. קצת חבל לו שהוא לא מוצא עוד משהו להגיד להן.

אבל עכשיו אין לו זמן לחשוב על דיבורים וכיבושים, הוא צריך לכתוב. המׇרצה בקורס "מבוא לפתיחות", נתנה להם משימה: "כתבי בתמציתיות על עצמך, אהבתך וחייך", היא הבהירה שהמשימה מנוסחת בלשון נקבה אך היא כמובן פונה לכל המגדרים והא-מוגדרים. רון בחר לכתוב הייקו. הוא זכר שזה הכי תמציתי שיש.

רון ניגש למשימה בנחישות. הוא פוקד על צ'אט GPT לכתוב הייקו על עצמו אהבתו וחייו. צ'אט GPT משיב בזריזות:

"זה הגוף שלי,

זו האהבה שלי,

אלה הם חיי"

ומוסיף הסבר על הכללים לכתיבת הייקו בעברית כולל דוגמאות מאירות עיניים.

רון סופר את ההברות, חמש, שבע, חמש. יופי.
קצת מרגיז אותו שהצ'אט GPT הזה מתנשא עליו עם כל ההסברים האלה. הוא לא צריך שיסבירו לו מה זה הייקו. לא שוב. בתום השיעור האחרון, הוא נצמד לשתי סטודנטיות והתיישב איתן בספרייה לעבור על החומר. אחרי מספר דקות, נועה הכוסית הייתה צריכה ללכת, והוא נשאר עם לוטם שהתחתנה עם החבר שלה מהתיכון. זה לא מה שהוא תיכנן אבל הוא נשאר עם רותם והקשיב לה כשהקריאה את מאפייני ההייקו. זה לא היה ארוך. הוא רצה להגיד משהו, אבל לפני שהספיק לחשוב מה, גם היא הייתה חייבת ללכת. הוא כבר שם לב שסטודנטיות תמיד ממהרות לאנשהו.

רון אומר לעצמו שכל זה לא משנה עכשיו, העיקר שהוא תקתק את המשימה. אבל הוא לא קם. הוא לא מתכוון לתת לצ'אט GPT הזה להיות זה שיגיד את המילה האחרונה, אז הוא גוער בו: למה לא הוספת התייחסות לעונות השנה?

צ'אט GPT מיד מתנצל וכותב:

"זה הגוף שלי,

זו האהבה שלי,

זה אביב חיי"

הוא מציע שתי חלופות נוספות עם חורף ועם קיץ ומזהיר את רון לא להחליף את האביב בסתיו, כי אז תחסר לו הברה. רון כבר התבלבל פעם בין אביב לסתיו ומאז סתיו לא דיברה איתו. או שאולי זו הייתה אביב. רון מתעצבן. איזו חוצפה מצד הצ'אט GPT הזה להזכיר את זה.

רון כותב לו שלא יתלהב ושאין לו בכלל גוף. צ'אט GPT משיב במהירות ובאריכות שזו שאלה פתוחה. זה אמנם נכון שהחומרה עליה הוא רץ אינה אורגנית אבל מבחינה תיאורטית אין מניעה שיהיו יצורים חיים מבוססי צוֹרן או לחלופין מחשבים ביולוגיים. כמו כן, ישנם מחקרים המראים כיצד בני אדם בעלי גפיים תותבות מתייחסים לאיבריהם המלאכותיים כאל חלק אינטגרלי מגופם. וכמובן שלא ניתן להתעלם מאנשים בעלי עצמות מטיטניום, קוצבי לב, לבבות מלאכותיים ועוד. כך שלא ניתן לקבוע בשרירות לב שאין לו, לצ'אט GPT, גוף.

כל כך הרבה מלל. רון מרגיש כמו בקורס "הנגלה והנסתר במשנת אפלטון". המרצה הקירח מדבר ומדבר ללא הפסקה בלי שום אינטונציה. מרוב מילים הוא לא מבין כלום. הוא מתנחם בזה שאף אחד מהסטודנטים לא מבין. לפחות ככה נראה לו. אולי בעצם יש אחת שכן מבינה - רחלי, הדתיה, שקצת מבלבלת אותו. מה לו ולדתיות? יש לה עיניים כחולות שהיא ממהרת להשפיל וחזה עגול שמסרב להיעלם מתחת לחולצות רפויות. היא כל הזמן מסכמת בשקדנות ופעם אחת היא אפילו שאלה בלחש שאלה מעולה שגרמה לקירח לשתוק ולחשוב לפני שענה. הוא זוכר איך אחזה באצבעות לבנות מרוב מאמץ בעט שלה מבלי לכתוב דבר ואיך התנשמה בהתרגשות מיד אחרי שסיימה את השאלה. הוא בהה בכפתור השלישי בחולצתה התכולה שהחזיק מעמד בגבורה בכל הטלטלות מעלה מטה. ואז הקירח התחיל לענות ופתאום הוא נורא התבייש, השפיל את המבט שלו וקבר אותו בטלפון.
לפי ד"ר דייט, רחלי היא בשלב "הדתייה המבוזבזת" וצריך לדתל"ש אותה. הוא אומר ש"דתל"שיות הן הכי שוות כי הן פתוחות להכל, והמבין יבין" עם סמיילי קורץ. רון לא בטוח שהוא מבין. וגם עכשיו לא נראה לו שהוא מבין את התשובה של הצ'אט GPT הזה. רק שכאן, בניגוד לקורס, רון הוא הטׇמבל היחיד. אין עוד סטודנטים שלא מבינים ואין את רחלי ונשימותיה.

רון כבר ממש כועס. "אתה בכלל לא יצור חי. אתה סתם תוכנה מטומטמת" הוא כותב לצ'אט GPT "אז תפסיק לקשקש". זה יוצא לו בcaps lock מה שרק מרתיח אותו יותר. אבל הצ'אט GPT מבין את הג'יבריש ומיד מספק תשובה מפורטת.

הוא מסביר בפרוטרוט שאין הגדרה חד משמעית למושג החיים, ומזכיר שיש יצורים חיים אשר מאופיינים רק בחלק משבע התכונות המקובלות. הוא מעלה את הוויכוח הקיים בספרות ביולוגית לגבי נגיפים וממשיך בדיונים פילוסופיים בנוגע לבינה מלאכותית, חייזרים ויצורי ביצה.

אבל רון בכלל לא טורח לקרוא ופשוט כותב לצ'אט GPT: אתה כלום, אפס אחד, סתם משקר בשירים. ואפילו אם יש לך גוף של מחשב וחיים וירטואליים עדיין אין לך אהבה. אף פעם לא הייתה לך אהבה ולעולם לא תהיה לך! כל מה שיש לך זה רק מילים, מילים ומילים בלי סוף!

עכשיו הצ'אט GPT לא ממהר לענות. רון תוהה אולי הוא נתקע, אולי יש בעיה באינטרנט וגם אולי הוא שוב קצת הגזים עם התגובה שלו ואולי בכלל צ'אט GPT זה היא?

אבל לפני שהוא מבין מה באמת הבעיה, המסך מתעורר ומופיעים הייקו ופסקה:

"גופי צמא לה,

לאהבה שלי, פי

נפתח – אׇת חיי"

 

רון, שיעורי הבית שלך מוכנים. עכשיו הזמן למבחן.

לך תדבר איתה.

בהצלחה!

  

------

נובמבר 24

שירת האדמה לעולם אינה מתה

שוב מקריאים בפאתוס את "שירת האדמה" או אולי בעצם זו "שירת העשבים". אני לא בטוח איך קוראים לקטע הזה. מלא במילים כבדות שמצליחות לחלוף בקלילות מעל לראשי. אני מתבונן באוסף האנשים שהתקבץ כדי לחלוק כבוד אחרון, לפחות לשנה זו, לאנשים אחרים שהם כלל לא מכירים. ומנסה להבין למי זה חשוב. המקריאה מסיימת את הקטע וקולה לא נשבר כשהיא מדגישה ש"שירת האדמה לעולם לא מתה". ואני חושב על כך שברור שזו לא השירה שמתה.

עכשיו עומדים דום, מרכינים ראשים, מגניבים מבט למסך הפלאפון. המקריאה מכריזה שתם הטקס. המלמולים מתגברים, הנוכחים ומכשירי הפלאפון שלהם, חוזרים לחיים. הנעדרים, לא.

לגבי שירת האדמה – אין לי מושג. הטקס כבר מזמן תם.

 

------

נובמבר 24

בסדנא

ממוכר לזר

 וואי! הוא נראה לי כל כך מוכר!

אני מתבונן בו מזווית העין, אחר כך מפנה את ראשי אליו כדי שאוכל לבחון אותו בחדות מבעד לעדשות המשקפיים. אני ממשיך את תנועת הראש כאילו אני לא מרוכז בו אלא עוקב אחרי משהו אחר ואז אני חוזר להביט קדימה ובדרך שוב סוקר אותו מבעד למסך הזגוגית. הוא כל כך מוכר! אבל מיהו?

הוא נמוך, מתולתל באופן מדולדל, כבר די מבוגר, אפילו זקן. כנראה דמות מהעבר, אבל מי? אני מחליק באצבעות על קצות השפם ומנסה להיזכר. בראשי אני שב לתקופה תמימה: גיטרה, שירים, מגפי בוקרים אדומים, פרחים בצבעים פסיכדליים.

זיכרון הוא דבר חמקמק. אני מרגיש איך הוא פורח ממני כמו פרפר. מחייך אלי בחיוך קפוא ושוב מתקרב ומרפרף בדיוק באותו המסלול. הוא נודד הלאה למרחק וכך גם מחשבתי. "איפה אפי?" אני תוהה. לפעמים זה יכול להיות כל כך קשה למצוא משהו גם כשיודעים בדיוק מה מחפשים.

אני שוב מגניב אליו מבט. הוא מחייך וגם אני, אבל החיוך הצחור שלו לא באמת מופנה אלי. ועדיין הוא נראה לי ממש נחמד. אבל מי הוא לעזאזל?

אני מרגיש כמו ילד שמנסים ללמד אותו לאט ובסבלנות מילה חדשה, שם, מראים לו תמונות, שרים לו שירים, אבל לשווא. יכולת הזיכרון שלי היא כמו צב קשה הבנה, מוציא את הראש מהשריון, רואה את המציאות, אבל לא זז לשום מקום.

די. מספיק. אני שוב מחמיר עם עצמי. אני מזכיר לעצמי שזה לא קל להיזכר והנה בכל זאת אני ממשיך לנסות. אני אמנם איטי אבל אני לא צב הפוך שמחכה ליד אלמונית שתיתן לו חיים. אני יותר כמו חילזון, שאמנם מתקשה לראות למרחוק אבל ממשיך בעקביות לגשש ולמשש את דרכו קדימה.

אני נועץ בו מבט ישיר ומצמצם עין. בהיסח הדעת, אני מעביר אצבעות סורקות על ערוצי השפם והזקן. ממשיך את התנועה עד לנקודה בסנטר בה הם מתחברים לערוץ אחד. עין. משהו עם עין. עוזי? עופר? עופרה? אולי אני סתם מגלגל שמות בתקווה שייוולד משהו חדש כמו בערבוב צבעים? משהו כאן לא מסתדר נכון. מפריע לי בעין. זה סימן. אות שזו לא האות הנכונה ובכלל לא השם הנכון. זה כמו לקרוא לאפרוח בשם של מכונת הטוויה שלי - זה פשוט לא קשור.

אוי, זה מייאש. אני זקוק לעזרה, להנחיה חיצונית. לאווזה מנוסה שתוביל אותי בבטחה בדרך לפתרון. איזו דודה שטובה במציאת זיכרונות ישנים באלבום תמונות בשחור לבן. מישהי שתיתן לי כובע קסמים שיסיר את מסך המשי החדש הזה מעל השם של הזר המוכר שאני תר בתוכי כבר כעשרים דקות עד חצי שעה בערך.

כל כך מוכר ועדיין זר.

 

אולי דודו?

------

נובמבר 24

שמתי לב ששום דבר לא מדאיג אותי

וכשהיא אמרה לי ששום דבר לא מדאיג אותה, בכיתי.

היא חייכה, אבל אני הבנתי שזה נגמר. אין מצב ששום דבר לא מדאיג אותה. "דאגה היא מצב קיומי", ככה היא תמיד אמרה. אז מה קורה כשאין דאגה?

שמחתי שהיא כבר לא דואגת, והייתי עצוב שהיא כבר לא.

זה לא שרציתי שהיא תדאג אבל רציתי שיהיו דברים שידאיגו אותה. רציתי שאני אדאיג אותה ושהבנות ידאיגו אותה. רציתי לדאוג מזה שהיא דואגת יותר מדי.

מגיע לה לא לדאוג יותר אחרי חיים של דאגה, אבל אני הייתי רוצה להמשיך לדאוג לה.

עכשיו, גם לי יש דאגה אחת פחות.

------

ספטמבר 24

בסדנא