זמנם של הבודדים

טוב, תודה שבאתם. אני מבקש מכולם לשבת, אני אשמח להתחיל.

יש פה אנשים שאמרו שהם קצרים בזמן. זאת כבר לא באמת בעיה כמו שתבינו בסוף הפרזנטציה, אבל מכיוון שאני סולד מבזבוז זמן, אני אשתדל אקצר.

בגדול, אני מתכוון לתאר בתמצות את השתלשלות האירועים שהביאו את הפרויקט למצבו הנוכחי וכמובן אשאיר זמן קצוב לשאלות.

נתחיל עם מה שברור לכולם. מדובר בפלא, נס, תופעה על טבעית, מעשה אלוהי, כישוף. שכל אחד יבחר את התיאור שמתאים למטאפיזיקה המועדפת עליו, אני לא מתכוון להיכנס לזה כאן. אני רק אגיד שאין לי מושג איך זה קורה, אבל עובדה שזה קורה. גם אני לא הייתי מאמין אם מישהו היה מספר לי דבר כזה, אבל אני באמת מסוגל לקחת מאנשים זמן לא משומש ולתת אותו לאחרים.

כפי שחלק מכם כבר יודע, אני עושה את זה באמצעות הבקבוק המוזר הזה שמונח כאן על הפודיום. נכון שהוא לא גדול, אבל כרגע הוא מכיל בערך שבועיים וחצי של זמן. מה שנראה לכם אולי כמו גרגרי חול, הם למעשה רגעים ותקופות של זמן שאספתי מחברים ומעצמי.

הבקבוק הזה, למי שלא מזהה, הוא בקבוק קליין. אני יצרתי אותו בטעות במדפסת התלת-ממד הביתית שלי לפני שבוע כשניסיתי להדפיס אגרטל ליום הנישואין של אשתי ושלי.

כן? האדון בשורה הראשונה, מה השאלה שלך? מה זה בקבוק קליין? - זה כמו טבעת מביוס תלת ממדית. אתה לא יודע מה זה טבעת מביוס? אז תבדוק בוויקיפדיה. חברים, אני מצטער אבל אני לא יכול להסביר כל מושג שאני משתמש בו ואני ממש לא רוצה לבזבז את הזמן של מי שכן מכיר את המושגים. בואו נתקדם, טוב?

איפה הייתי? כן, באגרטל שהשתבש. בקיצור, ראיתי שהאגרטל יצא מוזר, אבל מתוך תסכול, החלטתי בכל זאת למלא אותו במים. מה שקרה היה פשוט מטורף. המים נשארו בתוך או בחוץ של הלא-אגרטל הזה, קצת קשה לומר כשמדובר בבקבוק קליין, אבל בכל אופן הם לא עמדו אלא הם זרמו ללא הפסקה. תדמיינו את המים במפל בציור של אשר, משהו כזה. מיותר לציין שאני הייתי בשוק.

באותו הרגע, אני עוד לא ידעתי, שזה לא מה שהופך את הבקבוק הזה לכל כך מיוחד. באותו הרגע אני פשוט ממש רציתי שאשתי או אחד מהחברים שלי או אפילו סתם עובר אורח יהיה שם איתי ויראה את מה שאני רואה. אבל אני הייתי לבד. הרגע המדהים הזה חלף בלי שיכולתי לחלוק אותו עם אף אחד. הסתכלתי שוב בבקבוק והמים נעלמו. במקומם היה, מה שחשבתי אז לגרגר חול שהמשיך לזרום כמו המים. עכשיו אני יודע שהגרגר הזה היה הרגע של הגילוי שלא חלקתי עם איש אבל כשזה קרה, אני עדיין לא הבנתי את זה.

בזמן ששקשקתי את הבקבוק ביד אחת, ביד השנייה טלפנתי למיקי, שהוא החבר הכי טוב שלי, ואמרתי לו שהוא חייב לבוא וניתקתי. מיקי הגיע תוך עשר דקות, שלי הרגישו כמו תשעה חודשים. הייתה לי תחושה שאחרי שהוא יבוא, שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם. פתחתי לו את הדלת ומיד ראיתי שמשהו לא בסדר. הכנתי לו את השחור שהוא אוהב ושאלתי אותו מה העניין והוא סיפר לי על עוד דייט כושל הפעם עם הייטקיסטית שרק רוצה לעשות כסף. פתאום הוא נשבר והתחיל לבכות בשקט ומתוך הדמעות אמר לי שכבר אין לו כוח לכל הבדידות הזאת. ואז הוא שאל אותי אם אני זוכר שהוא היה בסטנפורד בתוכנית של החילופי סטודנטים. בלי לחכות לתשובה הוא סיפר לי שלמרות שהיה לו ממש כיף ושונה ומיוחד, בתכל'ס, הוא היה נורא לבד. "אפילו כשנסעתי לרוד טריפ עם הגר, זוכר את הגר? הסטודנטית לביולוגיה שפגשתי שם. היא חזרה לסטאנפורד, כי היה לה מבחן ואני נסעתי לגראנד קניון וראיתי את הוואדי הכי גדול בעולם. עמדתי שם שעה ונדהמתי אבל לא היה למי להגיד כמה הגודל הזה מטורף. מרוב באסה פשוט נסעתי משם כמעט שתים עשרה שעות דוּך לסטאנפורד. נראה לי שעד היום לא סיפרתי לך את זה." הוא תפס את עצמו והתעשת. "טוב, מה שהיה היה, אי אפשר להחזיר את הזמן. תגיד מה רצית להראות לי?"

הסתכלתי בבקבוק הקליין וראיתי שהוא התמלא בעוד גרגרים, בערך שעה של זמן. אבל לפני שיכולתי להסביר למיקי. הוא הסתכל בשעון וקילל שהוא יותר משעה איחור לעבודה. פתאום ברגע קטנטן הבנתי הכול. הכנסתי את היד לתוך (או לחוץ) הבקבוק ונתתי לגרגרים לזרום לי בין האצבעות הרגשתי איך אני מתמלא בזמן. הנחתי את היד על הכתף של מיקי ואמרתי לו בטון שליו: "אל תדאג, אתה תגיע בזמן. תסתכל שוב בשעון". מיקי הסתכל בפלאפון שלו ואמר "איזה קטע. הייתי בטוח שכבר עשר אבל עכשיו רק רבע לתשע.". אמרתי לו שכדאי שיצא לדרך. נפרדנו בחיבוק ואני ראיתי שהבקבוק התרוקן לחלוטין מלבד גרגרון פצפון שהמשיך לזרום ללא הפסקה.

 

חברים, בשבוע שחלף מאז יצירת האגרטל, אספתי סיפורים שלי ושל חברים על כל מיני רגעים כאלה שלא היה לנו עם מי לחלוק ושמרתי אותם כאן בבקבוק. חלק מהזמן נתתי למי שהיה זקוק לו כדי שהם יספיקו את הדברים שהם חשבו שהם לא יוכלו להספיק.

עכשיו הגיע השלב הבא בפרויקט וכאן אני זקוק לעזרתכם. אני רוצה להתרחב. לגייס אנשים שיעזרו לי עם תהליך איסוף הסיפורים. ככה אני אוכל להגיע להרבה יותר אנשים ולאגור הרבה יותר זמן. ובמקביל, לאסוף בקשות ממי שבאמת זקוק לזמן נוסף ולתת לו את הזמן הזה.

פרויקט כזה דורש זמן וכסף. אבל אני מבקש מכם רק את השני.

זהו.

יש שאלות?

------

פברואר 25

שגרה

אולם ענק. הומה אדם. רועש. עוד לפני שנכנסתי פנימה, גלגלתי שני אטמי אוזניים צהובים משומשים שהיו לי בכיס מהבוקר ותחבתי אותם, אחד בכל אוזן. חיכיתי כחצי דקה עם אצבעות באוזניים עד שהספוג יתרחב ויאטום את תעלות השמע.

נכנסתי פנימה ומהר מאד הוקפתי במוזיקה, פרצופים מוכרים, חברים וזרים. מלצרים ממהרים עם מגשים עגולים עמוסי קבבונים, סנדוויצ'ונים, מקלות גזרים ומלפפונים. במרכז האולם, בני משפחתי המורחבת, עסוקים, חוגגים, מתחבקים ומתנשקים. וגם אני טופח על כתף של זה ומחייך לאחר, מהנהן לרחוק קרוב ואפילו מחליף מילים לא שימושיות עם אורחים מזדמנים.

וזה לא משנה מה מתרחש, איפה אני באולם ובכמה אנשים אני מוקף, אני רק חושב על זה שאם בבוקר היו מכריחים אותי לחתום על נשק, הייתי יורה בעצמי.

------

ינואר 25

בסדנא: כתבו שלושה טקסטים על שלושה מצבי רוח. אני הספקתי רק אחד.

השקט שלי יושב על קוצר רוח

איזה בלגן.

מחשבות, משימות ורגשות מעורבבים, מפוזרים בכל הבית. עמוס במטבח, שומם בסלון, משעמם בחדר העבודה ושקט מדי במיטה. בשירותים בכלל לא נעים כבר תקופה ארוכה. אני מרגיש את הלחץ התת רצפתי גואה, באוויר מופיעים ניצוצות של סיפוק מעמידה באתגרים, ואני מתבונן איך הם חודרים דרך חרכי התריסים ומאירים לי את החלל שמלא בדחיינות. כל אלה מביאים אותי לכלל החלטה ופעולה.

הגיע הזמן לסדר. מוזיקה רוסית אלקטרונית משנות השמונים מלווה אותי בזמן שאני מנסה לשמור על ריכוז.

אני מתחיל עם סבלנות, שזו תכונה חיובית. בהחלט פלוס. במקרה כזה, חשוב להקפיד להניח אותה עם הצד הארוך כלפי מטה.

אחר כך מגיע הזמן לארגן מחדש את ריבועי הOCD: ריבוע הסדר בעבודה, עם הימים והפגישות, ולאחריו ריבוע של סדר היום ועוד אחד של הסדר בארון הבגדים וריבוע רביעי של הסדר במגירת הסכו"ם. את כולם אני עורם זה על גבי זה, שומר על רווח קטן מהסבלנות. בצד השני של המגדל, אני משאיר מקום לדיכאון הארוך שבטח יגיע מתישהו, שוב.

מהר מדי, מגיע קוצר הרוח, אני מניח אותו בזהירות איפה שהסבלנות מסתיימת. עליו אני מניח את השקט שלי, שהוא תמיד קצת עקום - מתחיל בנקודה אחת, זורם לאטו ומתפתל בשלווה כמו נחל בלב יער. את הדימוי העצמי המעוות אני מניח בצד השני של הסבלנות ועליו את המחשבות המזגזגות על העתיד.

את הכל אני מסדר בקפדנות ולא משאיר חורים. אבל למרות העבודה הקשה, הרגשות והמחשבות רק ממשיכים להיערם ואני מתחיל להילחץ שמא כל הגודש הצבעוני הזה, ימלא אותי עד אפס מקום ולא אוכל להכיל אותו יותר. אבל בדיוק אז מגיע הדיכאון הצר והמוכר ואני נרגע. ועוד לפני שאני מניח אותו בצד במקום שהכנתי לו במיוחד, אני רואה שאחריו יגיע מיד עוד דיכאון אחד וזה דווקא משמח אותי. הידיעה שבחלוף כל דיכאון ייעלמו גם כל מיני רגשות אחרים ויהיה לי מקום לתחושות ותהיות חדשות. וגם אותם אסדר זה על גבי זה, עד שכמו תמיד, משהו ישתבש, קצב החיים יהיה מהיר מדי בשבילי ואני אוצף ואכשל.

ואז, אם יהיה לי זמן וכוח, אנסה שוב לסדר את הכל בשורות ישרות, ואם לא, אחזור לחצוב את חיי דרך הבלגן הדחוס ובראשי אדמיין טטרומינואים נופלים כשברקע מתנגנת המוסיקה הרוסית המוכרת.

------

דצמבר 24

טוב לי כשטוב לי

היא חשבה שזו טאוטולוגיה. אמרתי לה שהיא טועה.
היא אמרה שגם אם לא, זה אמור לעזור לי להתחבר לעצמי.
אבל היא לא הבינה שזה רק מעלה קושי נוסף.
המשפט הזה רק מכניס את ממד הזמן לסבך את השאלה.
עכשיו לא רק שאני צריך לדעת אם טוב לי, אני גם צריך לדעת מתי.

לא טוב לי, עכשיו.

------

דצמבר 24

בסדנא

לתאר שגרה

"מה המצב?"

כל כמה זמן אני מתבקש לתאר את מצבי. 
ולעצמי אני חושב, מה שונה? מה חריג?, מה אני יכול לחדש לשואל או לעצמי. 
אבל כשמדובר בשואל רחוק, השאלה הופכת להיות על הרגיל והשגרתי. 
ואת השגרה, כך אני מניח, אני מצופה לתאר במילה אחת או שתיים ורצוי כאלו שלא יעוררו שאלות נוספות. 
מילים לא טעונות, סתמיות, שגרתיות. 
"בסדר", "אתה יודע" (למי שלא יודע), או בתקופה האחרונה הארוכה מדי, סתם אנחה, 
שגרתית.

------

דצמבר 24

בסדנא

זה הגוף שלי, זו האהבה שלי, אלה חיי

רון לומד פילוסופיה וספרות עברית. האמת היא שהוא לא כל כך קורא דברים שהם יותר ארוכים מ140 תווים והוא גם לא ממש מתעניין בפילוסופיה. אבל הוא אוהב סטודנטיות או לפחות רוצה לאהוב. בחוג לספרות עברית יש יופי של סטודנטיות. הן מאד מתרשמות שהוא אומר להן שהחוג השני שלו זה פילוסופיה כשהוא מצטרף לקבוצות העבודה שלהן. "רושם ראשוני טוב זה חמישים אחוז מלכבוש סטודנטית." רון יודע את זה - הוא עוקב אחרי ד"ר דייט בטוויטר. קצת חבל לו שהוא לא מוצא עוד משהו להגיד להן.

אבל עכשיו אין לו זמן לחשוב על דיבורים וכיבושים, הוא צריך לכתוב. המׇרצה בקורס "מבוא לפתיחות", נתנה להם משימה: "כתבי בתמציתיות על עצמך, אהבתך וחייך", היא הבהירה שהמשימה מנוסחת בלשון נקבה אך היא כמובן פונה לכל המגדרים והא-מוגדרים. רון בחר לכתוב הייקו. הוא זכר שזה הכי תמציתי שיש.

רון ניגש למשימה בנחישות. הוא פוקד על צ'אט GPT לכתוב הייקו על עצמו אהבתו וחייו. צ'אט GPT משיב בזריזות:

"זה הגוף שלי,

זו האהבה שלי,

אלה הם חיי"

ומוסיף הסבר על הכללים לכתיבת הייקו בעברית כולל דוגמאות מאירות עיניים.

רון סופר את ההברות, חמש, שבע, חמש. יופי.
קצת מרגיז אותו שהצ'אט GPT הזה מתנשא עליו עם כל ההסברים האלה. הוא לא צריך שיסבירו לו מה זה הייקו. לא שוב. בתום השיעור האחרון, הוא נצמד לשתי סטודנטיות והתיישב איתן בספרייה לעבור על החומר. אחרי מספר דקות, נועה הכוסית הייתה צריכה ללכת, והוא נשאר עם לוטם שהתחתנה עם החבר שלה מהתיכון. זה לא מה שהוא תיכנן אבל הוא נשאר עם רותם והקשיב לה כשהקריאה את מאפייני ההייקו. זה לא היה ארוך. הוא רצה להגיד משהו, אבל לפני שהספיק לחשוב מה, גם היא הייתה חייבת ללכת. הוא כבר שם לב שסטודנטיות תמיד ממהרות לאנשהו.

רון אומר לעצמו שכל זה לא משנה עכשיו, העיקר שהוא תקתק את המשימה. אבל הוא לא קם. הוא לא מתכוון לתת לצ'אט GPT הזה להיות זה שיגיד את המילה האחרונה, אז הוא גוער בו: למה לא הוספת התייחסות לעונות השנה?

צ'אט GPT מיד מתנצל וכותב:

"זה הגוף שלי,

זו האהבה שלי,

זה אביב חיי"

הוא מציע שתי חלופות נוספות עם חורף ועם קיץ ומזהיר את רון לא להחליף את האביב בסתיו, כי אז תחסר לו הברה. רון כבר התבלבל פעם בין אביב לסתיו ומאז סתיו לא דיברה איתו. או שאולי זו הייתה אביב. רון מתעצבן. איזו חוצפה מצד הצ'אט GPT הזה להזכיר את זה.

רון כותב לו שלא יתלהב ושאין לו בכלל גוף. צ'אט GPT משיב במהירות ובאריכות שזו שאלה פתוחה. זה אמנם נכון שהחומרה עליה הוא רץ אינה אורגנית אבל מבחינה תיאורטית אין מניעה שיהיו יצורים חיים מבוססי צוֹרן או לחלופין מחשבים ביולוגיים. כמו כן, ישנם מחקרים המראים כיצד בני אדם בעלי גפיים תותבות מתייחסים לאיבריהם המלאכותיים כאל חלק אינטגרלי מגופם. וכמובן שלא ניתן להתעלם מאנשים בעלי עצמות מטיטניום, קוצבי לב, לבבות מלאכותיים ועוד. כך שלא ניתן לקבוע בשרירות לב שאין לו, לצ'אט GPT, גוף.

כל כך הרבה מלל. רון מרגיש כמו בקורס "הנגלה והנסתר במשנת אפלטון". המרצה הקירח מדבר ומדבר ללא הפסקה בלי שום אינטונציה. מרוב מילים הוא לא מבין כלום. הוא מתנחם בזה שאף אחד מהסטודנטים לא מבין. לפחות ככה נראה לו. אולי בעצם יש אחת שכן מבינה - רחלי, הדתיה, שקצת מבלבלת אותו. מה לו ולדתיות? יש לה עיניים כחולות שהיא ממהרת להשפיל וחזה עגול שמסרב להיעלם מתחת לחולצות רפויות. היא כל הזמן מסכמת בשקדנות ופעם אחת היא אפילו שאלה בלחש שאלה מעולה שגרמה לקירח לשתוק ולחשוב לפני שענה. הוא זוכר איך אחזה באצבעות לבנות מרוב מאמץ בעט שלה מבלי לכתוב דבר ואיך התנשמה בהתרגשות מיד אחרי שסיימה את השאלה. הוא בהה בכפתור השלישי בחולצתה התכולה שהחזיק מעמד בגבורה בכל הטלטלות מעלה מטה. ואז הקירח התחיל לענות ופתאום הוא נורא התבייש, השפיל את המבט שלו וקבר אותו בטלפון.
לפי ד"ר דייט, רחלי היא בשלב "הדתייה המבוזבזת" וצריך לדתל"ש אותה. הוא אומר ש"דתל"שיות הן הכי שוות כי הן פתוחות להכל, והמבין יבין" עם סמיילי קורץ. רון לא בטוח שהוא מבין. וגם עכשיו לא נראה לו שהוא מבין את התשובה של הצ'אט GPT הזה. רק שכאן, בניגוד לקורס, רון הוא הטׇמבל היחיד. אין עוד סטודנטים שלא מבינים ואין את רחלי ונשימותיה.

רון כבר ממש כועס. "אתה בכלל לא יצור חי. אתה סתם תוכנה מטומטמת" הוא כותב לצ'אט GPT "אז תפסיק לקשקש". זה יוצא לו בcaps lock מה שרק מרתיח אותו יותר. אבל הצ'אט GPT מבין את הג'יבריש ומיד מספק תשובה מפורטת.

הוא מסביר בפרוטרוט שאין הגדרה חד משמעית למושג החיים, ומזכיר שיש יצורים חיים אשר מאופיינים רק בחלק משבע התכונות המקובלות. הוא מעלה את הוויכוח הקיים בספרות ביולוגית לגבי נגיפים וממשיך בדיונים פילוסופיים בנוגע לבינה מלאכותית, חייזרים ויצורי ביצה.

אבל רון בכלל לא טורח לקרוא ופשוט כותב לצ'אט GPT: אתה כלום, אפס אחד, סתם משקר בשירים. ואפילו אם יש לך גוף של מחשב וחיים וירטואליים עדיין אין לך אהבה. אף פעם לא הייתה לך אהבה ולעולם לא תהיה לך! כל מה שיש לך זה רק מילים, מילים ומילים בלי סוף!

עכשיו הצ'אט GPT לא ממהר לענות. רון תוהה אולי הוא נתקע, אולי יש בעיה באינטרנט וגם אולי הוא שוב קצת הגזים עם התגובה שלו ואולי בכלל צ'אט GPT זה היא?

אבל לפני שהוא מבין מה באמת הבעיה, המסך מתעורר ומופיעים הייקו ופסקה:

"גופי צמא לה,

לאהבה שלי, פי

נפתח – אׇת חיי"

 

רון, שיעורי הבית שלך מוכנים. עכשיו הזמן למבחן.

לך תדבר איתה.

בהצלחה!

  

------

נובמבר 24

שירת האדמה לעולם אינה מתה

שוב מקריאים בפאתוס את "שירת האדמה" או אולי בעצם זו "שירת העשבים". אני לא בטוח איך קוראים לקטע הזה. מלא במילים כבדות שמצליחות לחלוף בקלילות מעל לראשי. אני מתבונן באוסף האנשים שהתקבץ כדי לחלוק כבוד אחרון, לפחות לשנה זו, לאנשים אחרים שהם כלל לא מכירים. ומנסה להבין למי זה חשוב. המקריאה מסיימת את הקטע וקולה לא נשבר כשהיא מדגישה ש"שירת האדמה לעולם לא מתה". ואני חושב על כך שברור שזו לא השירה שמתה.

עכשיו עומדים דום, מרכינים ראשים, מגניבים מבט למסך הפלאפון. המקריאה מכריזה שתם הטקס. המלמולים מתגברים, הנוכחים ומכשירי הפלאפון שלהם, חוזרים לחיים. הנעדרים, לא.

לגבי שירת האדמה – אין לי מושג. הטקס כבר מזמן תם.

 

------

נובמבר 24

בסדנא

ממוכר לזר

 וואי! הוא נראה לי כל כך מוכר!

אני מתבונן בו מזווית העין, אחר כך מפנה את ראשי אליו כדי שאוכל לבחון אותו בחדות מבעד לעדשות המשקפיים. אני ממשיך את תנועת הראש כאילו אני לא מרוכז בו אלא עוקב אחרי משהו אחר ואז אני חוזר להביט קדימה ובדרך שוב סוקר אותו מבעד למסך הזגוגית. הוא כל כך מוכר! אבל מיהו?

הוא נמוך, מתולתל באופן מדולדל, כבר די מבוגר, אפילו זקן. כנראה דמות מהעבר, אבל מי? אני מחליק באצבעות על קצות השפם ומנסה להיזכר. בראשי אני שב לתקופה תמימה: גיטרה, שירים, מגפי בוקרים אדומים, פרחים בצבעים פסיכדליים.

זיכרון הוא דבר חמקמק. אני מרגיש איך הוא פורח ממני כמו פרפר. מחייך אלי בחיוך קפוא ושוב מתקרב ומרפרף בדיוק באותו המסלול. הוא נודד הלאה למרחק וכך גם מחשבתי. "איפה אפי?" אני תוהה. לפעמים זה יכול להיות כל כך קשה למצוא משהו גם כשיודעים בדיוק מה מחפשים.

אני שוב מגניב אליו מבט. הוא מחייך וגם אני, אבל החיוך הצחור שלו לא באמת מופנה אלי. ועדיין הוא נראה לי ממש נחמד. אבל מי הוא לעזאזל?

אני מרגיש כמו ילד שמנסים ללמד אותו לאט ובסבלנות מילה חדשה, שם, מראים לו תמונות, שרים לו שירים, אבל לשווא. יכולת הזיכרון שלי היא כמו צב קשה הבנה, מוציא את הראש מהשריון, רואה את המציאות, אבל לא זז לשום מקום.

די. מספיק. אני שוב מחמיר עם עצמי. אני מזכיר לעצמי שזה לא קל להיזכר והנה בכל זאת אני ממשיך לנסות. אני אמנם איטי אבל אני לא צב הפוך שמחכה ליד אלמונית שתיתן לו חיים. אני יותר כמו חילזון, שאמנם מתקשה לראות למרחוק אבל ממשיך בעקביות לגשש ולמשש את דרכו קדימה.

אני נועץ בו מבט ישיר ומצמצם עין. בהיסח הדעת, אני מעביר אצבעות סורקות על ערוצי השפם והזקן. ממשיך את התנועה עד לנקודה בסנטר בה הם מתחברים לערוץ אחד. עין. משהו עם עין. עוזי? עופר? עופרה? אולי אני סתם מגלגל שמות בתקווה שייוולד משהו חדש כמו בערבוב צבעים? משהו כאן לא מסתדר נכון. מפריע לי בעין. זה סימן. אות שזו לא האות הנכונה ובכלל לא השם הנכון. זה כמו לקרוא לאפרוח בשם של מכונת הטוויה שלי - זה פשוט לא קשור.

אוי, זה מייאש. אני זקוק לעזרה, להנחיה חיצונית. לאווזה מנוסה שתוביל אותי בבטחה בדרך לפתרון. איזו דודה שטובה במציאת זיכרונות ישנים באלבום תמונות בשחור לבן. מישהי שתיתן לי כובע קסמים שיסיר את מסך המשי החדש הזה מעל השם של הזר המוכר שאני תר בתוכי כבר כעשרים דקות עד חצי שעה בערך.

כל כך מוכר ועדיין זר.

 

אולי דודו?

------

נובמבר 24

שמתי לב ששום דבר לא מדאיג אותי

וכשהיא אמרה לי ששום דבר לא מדאיג אותה, בכיתי.

היא חייכה, אבל אני הבנתי שזה נגמר. אין מצב ששום דבר לא מדאיג אותה. "דאגה היא מצב קיומי", ככה היא תמיד אמרה. אז מה קורה כשאין דאגה?

שמחתי שהיא כבר לא דואגת, והייתי עצוב שהיא כבר לא.

זה לא שרציתי שהיא תדאג אבל רציתי שיהיו דברים שידאיגו אותה. רציתי שאני אדאיג אותה ושהבנות ידאיגו אותה. רציתי לדאוג מזה שהיא דואגת יותר מדי.

מגיע לה לא לדאוג יותר אחרי חיים של דאגה, אבל אני הייתי רוצה להמשיך לדאוג לה.

עכשיו, גם לי יש דאגה אחת פחות.

------

ספטמבר 24

בסדנא

כניסתי לקבוצה חדשה

"כניסתי לקבוצה חדשה" – זו הכותרת. זה עלי. אני זה שנכנס. אבל הקבוצה לא חדשה. אני זה שחדש. לקבוצה, בטוח שאני חדש, אבל אולי גם לעצמי. ואם זה "אני חדש" שנכנס לקבוצה, אז האם זו עדיין "כניסתי"?

כל המחשבות האלה מסגירות לי ש"אני ישן" בטוח נכנס לקבוצה. אבל אולי לא לבד. יש גם "אני חדש" שנכנס. ביחד, מדובר בקבוצה חדשה (שנכנסת?). ואולי בכלל זו הקבוצה שאני נכנס אליה?

כמה איברים יש בקבוצה הזאת? לי, זה מרגיש אחד. מוכר. רק הקבוצה חדשה.

 

------

ספטמבר 24

בסדנא

------

עדכון של פעם ב:

בספטמבר 2024 הצטרפתי לסדנת כתיבה של פסיכולוגים על תקן ה"לא פסיכולוג". לשמחתי, הסדנא עוררה בי מחדש את יצר הכתיבה לטקסטים שהם לא רק ברכות יומולדת.

החלטתי לפרסם כאן את הטקסטים בלי להמתין שנות שיכתובים עד לרמת גימור שעוברת את סף הביקורת העצמית (עם הקוראים הותיקים הפדנטיים, סליחה).

יצירות שנכתבו בסדנא עצמה מסומנות (במפתיע) במילה "בסדנא" ורובן נכתבו תוך כחמש עד עשר דקות.