קבנוס

סוס-זמני מפנה
אלי אחוריו, צוהל
ולא משמחה

------
נכתב במקור ב 12.10

(וכן, רוב היצירות החדשות הן הייקו)
 

גחלת סתיו

בחלום חיי נשמטתי
נפילה חופשית
אל תוך אגם של גחלים לוחשות.

ועכשיו כואב לי.

לא מהנפילה, לא מהחבטה ולא מהכוויות.
גם לא מאובדן החלום, החופש
או מהצפייה בחיי מתרחקים
וקטנים.


כואב לי מהלחישות.

------
נכתב במקור ב 03.09

במקום נפנוף פרידה (או חולשת משיכה)

וכשהתפוחים יפלו מעצמם רחוק מהעץ,
חלולים
כמשמעויות,
יחבטו באדמה
בקולות עמומים
של רעמים רחוקים,
וכמו זיכרונות
יתפצחו
אל קרקע המציאות.

אדי הסיידר יתנדפו לאיטם
בשובל של בושם ישן,
ומתוך ערפל סגלגל כהה
התולעים תצצנה
בעיוורונן
            הכמה
וגם את

תפוחה מנינוחות הקומפו(ס)ט,
תיסובי,
תביטי
ותתהי
בחליפת הזמן

            ופתאום
כמו פקק שעם ברגע השיא,
תראי בבהירות מחווירה את העתיד
וסיבותיו.
הרף לפני הקריסה
בפאתי הקץ,
ההכרה שתססה בסתר מוחך
תנץ
ותביני
שזה לא
           החץ
שהחטיא את המטרה

זו המטרה שהחמיצה את החץ.

------
 נכתב במקור ב 02.10

הערה לגבי הערות

כששטף אותי גל ההייקו-ים הראשון (עוד בימי הבמה התמימים) לא יכולתי להמנע מלכתוב גם הייקו-ים פחות מסורתיים מהמקובל. אחד מאותם הייקו-ים היה הארס-הייקו הבא:

מתעלם מכלל
עונות השנה, בפרט
מהדובדבן.

(נכתב במקור ב 05.06)

בתגובות שנכתבו לקובץ ההייקו-ים ההוא, התעורר דיונון (לא הרכיכה הימית ממחלקת הראש רגלאים אלא דיון קטן) לגבי מספר ההברות במילה "מהדובדבן", והאם ספירת הברות היא בכלל רלוונטית להייקו-ים בעברית. הפולמוס הנ"ל סיפק השראה להייקו הבא (שעד עתה לא פורסם):

(אה?)נליזה נומרית

כמה הברות

יש ב"מהדובדבן"? (אה?)

וביוגורט תות? (אה?)

(נכתב במקור ב 02.07)


וכעת כל שנותר לראות זה האם הסיפור הזה (שהוא יותר "פוסט" מאשר סיפור) נותן את המוטיבציה הנכונה לקוראים להגיב...
Well?

הפרעה בלי עין (הרע)

פיסח בראש
חומד (לצון?) פרות ש
גועות בצחוק: "ממממממממום!"

------
אזהרה - ההייקו לעיל עלול לשעשע פותרי תשבצי הגיון בלבד.

------
נכתב במקור ב 11.08 (ונסגר סופית(?) ב 12.10)

משקולת

אגם מנוחה
אף דג לא צף על פניו
וגם אני לא

------
נכתב במקור ב 12.10

אתלטיקה קשה

נמאס לי.
נמאס לי.
נמאס לי כבר מהמרוץ הזה.
עוד הקפה ועוד הקפה,
השחיקה מתבטאת לא רק בסוליות הנעליים.

שוב ושוב, רואה את אותם האנשים,
כולם שועטים לכל מיני כיוונים,
- אין בכלל קו גמר.
ברי המזל נופלים מיריות המזניק,
השאר ממשיכים,
ממרפקים, דורכים,
מרגיש כמו משוכה בריצת מכשולים.
רוצה להתכרבל בתחתית בור המים,
לתת לכולם לדלג מעלי,
וכשאף אחד לא ירגיש (בזמן נגינת ההמנון?),
לתפוס איזה מוט ופשוט לקפוץ החוצה מהאצטדיון,
אבל אני כבר לא בכושר (חריזה).

בזמן שאני עם עצמי,
מנהל מערכת יחסים עם בור חול תובעני,
בטלוויזיה מראים אתלטית דיסקוסית משוודיה.
למדתי לא להתפתות (תוצאה של אימונים מפרכים),
ואכן, הנה מופיע גם החבר שלה,
הנועץ - כידון הזה.
לי כבר מזמן, אין למי להעביר את המקל, המכביד.
שמישהו יעשה טובה ויהרוג את השליח.

שוב מגביהים את הרף,
נמאס.
באמת שאין לי כוח.
אין בי רצון לנצח,
(העיקר ההשתתפות?).
מייחל לטעות של מיידה הפטיש,
שבמכה חלקה אחת, יעצור את השעון הפנימי שלי.
גם זו דרך להתעטף בדגל.

ובינתיים, אני ממשיך לרוץ.
בריצה, המחשבות מתקצרות,
נכנסות לקצב,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי!

------
נכתב במקור ב 03.06