יום שבת, 27 בנובמבר 2010

אתלטיקה קשה


נמאס לי.
נמאס לי.
נמאס לי כבר מהמרוץ הזה.
עוד הקפה ועוד הקפה,
השחיקה מתבטאת לא רק בסוליות הנעליים.

שוב ושוב, רואה את אותם האנשים,
כולם שועטים לכל מיני כיוונים,
- אין בכלל קו גמר.
ברי המזל נופלים מיריות המזניק,
השאר ממשיכים,
ממרפקים, דורכים,
מרגיש כמו משוכה בריצת מכשולים.
רוצה להתכרבל בתחתית בור המים,
לתת לכולם לדלג מעלי,
וכשאף אחד לא ירגיש (בזמן נגינת ההמנון?),
לתפוס איזה מוט ופשוט לקפוץ החוצה מהאצטדיון,
אבל אני כבר לא בכושר (חריזה).

בזמן שאני עם עצמי,
מנהל מערכת יחסים עם בור חול תובעני,
בטלוויזיה מראים אתלטית דיסקוסית משוודיה.
למדתי לא להתפתות (תוצאה של אימונים מפרכים),
ואכן, הנה מופיע גם החבר שלה,
הנועץ - כידון הזה.
לי כבר מזמן, אין למי להעביר את המקל, המכביד.
שמישהו יעשה טובה ויהרוג את השליח.

שוב מגביהים את הרף,
נמאס.
באמת שאין לי כוח.
אין בי רצון לנצח,
(העיקר ההשתתפות?).
מייחל לטעות של מיידה הפטיש,
שבמכה חלקה אחת, יעצור את השעון הפנימי שלי.
גם זו דרך להתעטף בדגל.

ובינתיים, אני ממשיך לרוץ.
בריצה, המחשבות מתקצרות,
נכנסות לקצב,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי!

------
נכתב במקור ב 03.06

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה