מעודדת
מעודד
"Shay", היא אומרת
"don’t be", אני עונה
[חיוכים]
היא לא
(למרות שהיא כאילו
כן)
היא ממש לא.
נעלי ספורט קטנות
ולבנות
נחלצות ונבעטות הצידה
ואחריהן
חצאית קצרצרה
שמתעופפת אל התקרה
ונוחתת איפהשהוא
ולרגע, נגלית לפני
גרב קטנטנה מעוטרת בפונפון אדום באזור הקרסול
אך היא שבה להיעלם
מתחת לקו האופק של המיטה.
בתנועת קסם נוספת
גם החולצה כבר נעלמת
וזוג פונפוני ענק
מטופשים אך מחרמנים במפתיע, נעים לכיווני.
היא מטפסת על המיטה
נעזרת ביד אחת, חושפת
לרגע שד ורדרד, חמקמק וחמדמד (חמקמד?)
ומבעד לפונפונים
ולתלתלי החמצון,
אני מבחין בחוטיני
שחור שנבלע בין גבעות צחורות
ושוב בחזיון הגרב
הלבנבנה ובמיני-פונפון שלה.
פונפונים מצחיקים
אותי
ואני אותה
וטוב לי.
עודד תמיד ידע בדיוק
מה ירומם
את
רוחי(?)
שרוע על הגב, אני לא
נרדם.
מרגיש זרות
אני מתהפך על הצד
מתחת לאדן חלון המלון
אני מבחין בכדורון לֶבד
אדום
פונפונון
תלוש,
זנוח.
נשכח.
כבר חמש עשרה שנה שלא
ראיתי את עודד,
מאז אותו הרגע כשנבלע בין
הגבעות.
הוא לנצח ח"י.
ואני לנצח...?
ממולל כדור לבד בין
האצבעות
כבר שנים שמנסה
להחליף את הזיכרונות
בחדשים
ולהירדם.
ללא הצלחה.
------
ללא קשר לא אסוציאטיבי (א-אסוציטיבי?) לשי דורון.
------
נכתב במקור ב02.11
