יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

ניו-זילנד - אוסטרליה חורף 2006


-כמה זה יוצא?
-מה?
-התוצאה.
-כן. תיארתי לעצמי שאת מתכוונת לתוצאה, אבל בכלל לא הבנתי את התרגיל.
-נו, אתה המתמטיקאי. תחשב כמה זה יוצא. בצמר לשטח.
-במה?
-בצמר לשטח. יחידות של צמר לשטח.
-צמר לשטח? את בטח מתבלבלת. איזה מן יחידות אלו?
[איזה מן קורס זה, שיש בו שאלות כאלו?]
-יחידות ניו-זילנדיות.
-בחיים לא שמעתי על 'צמר לשטח'. איך בכלל מודדים צמר, בקילו?
-לא. בסוודרים.


זה לקח לי קצת זמן, אבל שמתי לב שיש לה איזה מן קטע עם אוסטרליה וניו-זילנד, שכמו "איירס רוק", תקוע לה עמוק באמצע ההוויה. אפילו אמרה לי פעם אחת שסבא שלה הוא אבורג'יני. אז עוד העזתי לשאול אותה אם היא לא מתכוונת לאברג'ילי, והיא רק גלגלה עיניים ושאלה אם אני רוצה קפה. היא מאד רגישה לצד ה'אוסטרלי' שלה. בחורה מוזרה.
בכלל, כל הקשר בינינו הוא מאד מוזר. מן קשר קרוב-רחוק שכזה, כמו שכנים בערבה האוסטרלית. השיחות יכולות לזרום ואז פתאום להיתקע. או שאני לא מבין אותה, או שהיא לא קולטת אותי, בכל מקרה זה קטלני. זה הורג את השיחה לחלוטין ואין כל ברירה אלא להתחיל שיחה חדשה, בנושא שונה לגמרי. הפעם זה קרה ממש מוקדם בשיחה, וניתן אפילו לומר שמתחילתה לא הבנתי אותה. בזמן האחרון זה קורה לי יותר ויותר. אולי אני פשוט לא מרוכז, עם כל הלחץ הזה בעבודה החדשה - זה ממש גן חיות שמה.
אז אם התקשורת בינינו כל כך לקויה, למה אני עדיין נפגש איתה?
כי היא ממש חמודה, ומגרה אותי העובדה שאני לא מצליח לקרוא אותה. קשה לי לשים על זה את האצבע. [בקושי אני מצליח לשים אותה עליה]. בכיף הייתי שוכב איתה, אם היא רק הייתה נעתרת לי. שדיים קצת קטנים אבל תחת גאה ועסיסי. ונכון, אמנם היא עדיין אומרת 'לא', אבל היא בהחלט מתנהגת 'כן'. וכשאני שוב מתייאש אז פתאום היא מתקשרת ומציעה "אולי נלך להופעה?" ותמיד זה איזה הרכב הזוי ואזוטרי שחוץ ממנה, אף אחד לא שמע עליו. ואם אני שותה מספיק, אני מתחיל לרקוד כמו מאוורר, ולפעמים, בסוף ההופעה, אני אפילו קונה את הדיסק. ואז היא מסתכלת עלי במבט הזה שלה, ששמור לאמנים ולפטרונים שתומכים באומנות, ומזמינה אותי אליה לקפה.
אני בא ומקבל קפה.
רק קפה.
אפילו לא זוכה לשמוע תקליטים. וחוזר הביתה עם הבטחת שווא לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה. מחליט ששוב הגיע הזמן לתמוך ב-"די לטירוף". היא הרי יכולה לשגע פילים, זאתי. וגם קנגורואים, זה כסף כיס בשבילה.
זה אפילו נבדק מדעית. הלכה במיוחד לספארי ברמת גן, ועם יד אחת בכיס ואצבע על החדק, היא שיגעה להם שני פילים, קנגורו ועובד. הייתה ממשיכה גם לכלוב של הוומבטים אם הם לא היו מתחננים בפניה שתפסיק. אחר כך, היא זו שמצאה עבורם פסיכולוגית פילים שתטפל בנזק, ואפילו סידרה להם מחיר לא רע.
בשלב הזה, אני כבר פיתחתי מן אדישות מחסנת. לא הופתעתי מההספק שלה [ביחידות של פיל לשעה?] וגם לא מכך שפסיכולוגית הפילים היא למעשה בת דודה של אמא שלה. אולי גידלתי עור של פיל. [ואולי זו הסיבה שהיא מצליחה לשגע אותי הרבה יותר מהר מבעבר?]
ככל שאנו מבלים יותר זמן ביחד, אני מקבל את התחושה, שאופן החשיבה שלי זונח את דרך הישר הרציונאלית שאפיינה אותו בעבר, וצונח אל עבר הזרם האסוציאטיבי שמאפיין את שלה. אני חש שאני שט לי בסירה, ועולם חדש של דימויים נגלה לעיני, לצלילי דיג'ירידו ממוססים.


-אני לא הייתי מתחתנת איתך.
-אני אף פעם לא העליתי את הנושא.
-אני יודעת, אבל רק רציתי להגיד את זה, שלא הייתי מתחתנת איתך.
[אבל למה השימוש בזמן עבר? מה זה אומר לגבי היום?]
-צודקת.
-אתה לא מתכוון להתווכח?
-לא. למה לי? להפך. אני מסכים.
-מה, לא היית מתחתן איתי?
-את יודעת שכן. אני חולה לך על התחת.
-אז מה הקטע? כי אם אתה חושב שאתה לא מספיק טוב, אז תפסיק. זה ממש לא נכון.
-נכון. אני אחלה בחור.
-אז?
-במקומך, גם אני לא הייתי מתחתן איתי. זאת אומרת, בלי לבדוק קודם את הסחורה.
היא מסתכלת עלי בשאלה.
-אין לך ברירה. את צריכה לשכב איתי ולראות איך זה. את הרי לא רוצה להיתקע עם בעל שיש לך איתו סקס רע. אני בעצמי לא אתן לך להגיע למצב כזה.
היא מחייכת.
-הבנתי אותך. אתה רוצה קפה, זה מה שאתה אומר.
אני נאנח בעגמומיות.
-כן, למה לא.
-כמה סוכר?
[תמיד היא שואלת כמה סוכר. אני לא מבין את זה. הכינה לי כל כך הרבה פעמים קפה.]
-שלוש מאות.
-מה שלוש מאות?
-צמר לשטח.
גלגול עיניים. היא פוסעת למטבח ואני קורא אחריה:
-מה את חושבת לעצמך, שרק לך מותר? תדעי לך שקנגורו זה כמו בומרנג, שניהם אוסטרליים!
-בוא'נה, אתה התחרפנת לגמרי, אתה בטח לא אוכל מספיק קיווי.
[מאיפה היא מביאה את ההקשרים האלה? מאיפה אני אשיג בשר קיווי? זה בכלל כשר?]
-כן את צודקת. זה או זה, או הלחץ בעבודה.
היא חוזרת מהמטבח עם ספל קפה.
-תשתה את הקפה. אני צריכה אותך מלא מרץ וערני.
אני לוגם לאט את הקפה, ותקווה קטנה מזדקפת אצלי.
-אל תסתכל עלי ככה, אתה קרוע מעייפות ועוד מחכה לך נסיעה ארוכה הביתה.


בבית מתחת לשמיכה, אני מקבל שיחת פלאפון. התקווה הקטנה השאירה אותו דולק.
-אתה עוד לא ישן, נכון? רק רציתי לוודא שהגעת הביתה בשלום, ולהגיד לך שאני כבר מתגעגעת. חבל שלא נשארת.
[עכשיו היא אומרת?]
אני נאנח.
[מוזר, אף פעם לא חשבתי שאני אזדהה עם פיל.]
-נראה לי שאני צריך לדבר עם בת דודה של אמא שלך.
-אז תתפוס אותה מחר בספארי. באמת רציתי להגיד לך קודם, שזה ממש מגניב שעכשיו שניכם עובדים באותו מקום. אבל תגיד לי, איזו מן עבודה יש למתמטיקאי בספארי? מה אתה עושה שם בתכל'ס?
-סופר כבשים. זו עבודה מאד מעייפת.
-אז איך לא שמעת על 'צמר לשטח'?
[ידעתי שזה יחזור. זו בדיוק הבעיה עם בומרנגים.]
-קואלה, לא יודע.
-טוב, חמודי, אני אתן לך לחזור לעבודה. לילה טוב.
-לילה טוב, נשמה.

------
נכתב במקור ב 10.06

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה