כמו קרחון לאסקימואי החוצב בו, אני משקף חיוך.
הפתח מתרחב.
"איזו הפתעה! תכנסו, תכנסו."
בדיוק היו בסביבה אז החליטו לקפוץ לביקור, באופן שלא הפתיע רק שתי צלעות מהמשולש. לה יש טבעת חדשה ותחושת השגיות ניכרת. הוא, כרגיל, מתנהל בחוסר נינוחות אך בארשת מתגברת של בעלות.
אני פונה למטבח.
בזוית העין ניתן להבחין בתחילתה של תנועה מגונה אך מותרת מתוקף המעמד החברתי. אצבעות דקות מחודדות ציפורן, משרטות שביל ירכי בואכה מפשעה, במטרה שובבית להזקיר שטוב ציפור אחת ביד.
מעל לשולחן הזכוכית, הנוגעת בדבר ובעל המפשעה (נקרא לו ריצ'ארד), כמו בפסטיבל מסכות וניציאני: היא, בלשון חלקה ומושחזת, מלקקת את קצף קצהו של אספרסו ארוך, והוא בלסת נחושה כבר סיים בהצלחה לכרסם את דרכו פנימה לתוך עוגייה קשיחה, מבלי להיחנק.
אני מוזג מים.
החלוקה הדיכוטומית של העולם לחדות וכהות מכנסת לקבוצה אחת את זווית העין, פינת השולחן, הציפורניים המוכרות-אך-מדי של הנוגעת בדבר ואת החלוקה עצמה כמובן. מולה, בקבוצה המקופחת, נאספות ציפורניי, המאוגרפות עמוק אל תוך כריות כף ידי, לצד זיכרונות מגרדים של צלקות נעלמות בירך, ומחשבות על מפגש פנים אל פנים בין ראש הדיק להשתקפותו בשולחן הזכוכית.
חלומות בהקיץ על דם ניגר בזרם איתן, ממצח מופתע מעל לאף מרוסק, והזיות בדבר ברכות ארסיות לרגל האירוסין כמובן, מתעקשים לרקוד בשתי הקבוצות. וכמו שקורה בחלומות, אני פתאום ער לעובדה שהם גררו איתם לרחבה את החלוקה עצמה.
אני ממלא פי מים.
"ומה הקשר לקונטינגנטיות?" לא ישאל בני העתידי.
ובכן, העובדה שאני לא ריצ'ארד היא משמחת ומטרידה אך בעיקר הכרחית. לעומת זאת, זווית העין, חדות הציפורניים והעדר מפת שולחן הן כולן עובדות קונטינגנטיות.
עד כמה רחוק עולם אפשרי נטול ריצ'ארד מעולמינו זה, תלוי כמובן בפונקצית המרחק. אפילו לואיס לא יודע. אך אני משתעשע במחשבה שגם אם היא מאד מסובכת, יכול להיות שהיא עדיין ניתנת לקירוב. מה שמחזיר אותי שוב לראשו של ריצ'ארד ולפינת השולחן.
"עוד קפה, מישהו"?
------
ואזהרה ידידותית: קטע זה ממחיש מה עלול לקרות כשתארים מתערבבים.
לא מומלץ להשתמש בו על מנת להסביר מה זו קונטינגנטיות (ובוודאי שלא מהי בעיית הזיווג).
------
נכתב במקור ב- 04.09
ותודה לעמי על מצחק המילים, ובכלל.
הפתח מתרחב.
"איזו הפתעה! תכנסו, תכנסו."
בדיוק היו בסביבה אז החליטו לקפוץ לביקור, באופן שלא הפתיע רק שתי צלעות מהמשולש. לה יש טבעת חדשה ותחושת השגיות ניכרת. הוא, כרגיל, מתנהל בחוסר נינוחות אך בארשת מתגברת של בעלות.
אני פונה למטבח.
בזוית העין ניתן להבחין בתחילתה של תנועה מגונה אך מותרת מתוקף המעמד החברתי. אצבעות דקות מחודדות ציפורן, משרטות שביל ירכי בואכה מפשעה, במטרה שובבית להזקיר שטוב ציפור אחת ביד.
מעל לשולחן הזכוכית, הנוגעת בדבר ובעל המפשעה (נקרא לו ריצ'ארד), כמו בפסטיבל מסכות וניציאני: היא, בלשון חלקה ומושחזת, מלקקת את קצף קצהו של אספרסו ארוך, והוא בלסת נחושה כבר סיים בהצלחה לכרסם את דרכו פנימה לתוך עוגייה קשיחה, מבלי להיחנק.
אני מוזג מים.
החלוקה הדיכוטומית של העולם לחדות וכהות מכנסת לקבוצה אחת את זווית העין, פינת השולחן, הציפורניים המוכרות-אך-מדי של הנוגעת בדבר ואת החלוקה עצמה כמובן. מולה, בקבוצה המקופחת, נאספות ציפורניי, המאוגרפות עמוק אל תוך כריות כף ידי, לצד זיכרונות מגרדים של צלקות נעלמות בירך, ומחשבות על מפגש פנים אל פנים בין ראש הדיק להשתקפותו בשולחן הזכוכית.
חלומות בהקיץ על דם ניגר בזרם איתן, ממצח מופתע מעל לאף מרוסק, והזיות בדבר ברכות ארסיות לרגל האירוסין כמובן, מתעקשים לרקוד בשתי הקבוצות. וכמו שקורה בחלומות, אני פתאום ער לעובדה שהם גררו איתם לרחבה את החלוקה עצמה.
אני ממלא פי מים.
"ומה הקשר לקונטינגנטיות?" לא ישאל בני העתידי.
ובכן, העובדה שאני לא ריצ'ארד היא משמחת ומטרידה אך בעיקר הכרחית. לעומת זאת, זווית העין, חדות הציפורניים והעדר מפת שולחן הן כולן עובדות קונטינגנטיות.
עד כמה רחוק עולם אפשרי נטול ריצ'ארד מעולמינו זה, תלוי כמובן בפונקצית המרחק. אפילו לואיס לא יודע. אך אני משתעשע במחשבה שגם אם היא מאד מסובכת, יכול להיות שהיא עדיין ניתנת לקירוב. מה שמחזיר אותי שוב לראשו של ריצ'ארד ולפינת השולחן.
"עוד קפה, מישהו"?
------
ואזהרה ידידותית: קטע זה ממחיש מה עלול לקרות כשתארים מתערבבים.
לא מומלץ להשתמש בו על מנת להסביר מה זו קונטינגנטיות (ובוודאי שלא מהי בעיית הזיווג).
------
נכתב במקור ב- 04.09
ותודה לעמי על מצחק המילים, ובכלל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה