אני רעב.
הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולהכין אוכל.
צריך לקום מהספה ולהתנתק מהטלוויזיה. בכל מקרה אין מה לראות. כל הקומדיות הרומנטיות האלו רק גורמות לי להיזכר ולבכות או לחשוב מחשבות ממש ציניות על החיים וציניות זה הדבר האחרון שיעזור לי עכשיו.
מספיק. צריך לאכול.
אני אכין ארוחה גדולה ומפוארת, אשקיע בעצמי קצת, אולי אני אפילו אכין סלט. אני אף פעם לא מכין לעצמי סלט, תמיד היא הכינה אותו. אז עכשיו אני אפנק את עצמי ואכין ארוחה גדולה שתכלול גם סלט.
לפתוח את המקרר.
להפסיק לחשוב עליה. מה יש במקרר?
עגבניות, שלושה מלפפונים וסוף של פלפל. להוציא את הכל. לבדוק אם יש בצל. יש שלושה בצלים, מצוין, אני אוכל להכין סלט קטן וגם רוטב לבשר.
לבדוק אם יש יין אדום. היא מאד אהבה יין אדום. לא לחשוב עליה. הנה, מצאתי יין אדום וגם קופסת שמנת. לבדוק את התאריך, עדיין בסדר. מה עוד יש במקרר?
רבע שקית צנוברים. יופי, אני אוסיף אותם לרוטב.
הסלט הולך לצאת קטן מדי, מעניין אם יש עוד ירקות? המדף התחתון ריק, אני אבדוק במגרות של המקרר, למרות שבדרך כלל אני לא משתמש בהן.
המגרה השמאלית ריקה. במגרה הימנית אין ירקות אבל יש שקית שחורה. אני לא זוכר ששמתי שקית במגירת הירקות, אולי זה שוקולד?
אויש! איזה סרחון, מה זה? זה נראה כמו חבילת פסטרמה פתוחה. אני לא סובל פסטרמה. זו בטח חבילה שלה. מעניין ממתי היא במקרר? אפשר לחשוב שאני לא זוכר את התאריך המדויק. הרי אני אפילו זוכר את השעה.
מספיק לחשוב עליה, פשוט לקחת את השקית ולזרוק אותה לפח האשפה. איכס, היא כל כך מסריחה.
מהר, לפתוח את החלון ולאוורר את המטבח. אני מרגיש שהריח נדבק לי לידיים, צריך לשטוף אותן עם הרבה סבון. לה היה ריח ממש נעים, שהיה נשאר על הכרית אחרי שהיא ישנה עליה.
הגיע הזמן לקחת את עצמי בידיים ולהכין אוכל.
צריך לקום מהספה ולהתנתק מהטלוויזיה. בכל מקרה אין מה לראות. כל הקומדיות הרומנטיות האלו רק גורמות לי להיזכר ולבכות או לחשוב מחשבות ממש ציניות על החיים וציניות זה הדבר האחרון שיעזור לי עכשיו.
מספיק. צריך לאכול.
אני אכין ארוחה גדולה ומפוארת, אשקיע בעצמי קצת, אולי אני אפילו אכין סלט. אני אף פעם לא מכין לעצמי סלט, תמיד היא הכינה אותו. אז עכשיו אני אפנק את עצמי ואכין ארוחה גדולה שתכלול גם סלט.
לפתוח את המקרר.
להפסיק לחשוב עליה. מה יש במקרר?
עגבניות, שלושה מלפפונים וסוף של פלפל. להוציא את הכל. לבדוק אם יש בצל. יש שלושה בצלים, מצוין, אני אוכל להכין סלט קטן וגם רוטב לבשר.
לבדוק אם יש יין אדום. היא מאד אהבה יין אדום. לא לחשוב עליה. הנה, מצאתי יין אדום וגם קופסת שמנת. לבדוק את התאריך, עדיין בסדר. מה עוד יש במקרר?
רבע שקית צנוברים. יופי, אני אוסיף אותם לרוטב.
הסלט הולך לצאת קטן מדי, מעניין אם יש עוד ירקות? המדף התחתון ריק, אני אבדוק במגרות של המקרר, למרות שבדרך כלל אני לא משתמש בהן.
המגרה השמאלית ריקה. במגרה הימנית אין ירקות אבל יש שקית שחורה. אני לא זוכר ששמתי שקית במגירת הירקות, אולי זה שוקולד?
אויש! איזה סרחון, מה זה? זה נראה כמו חבילת פסטרמה פתוחה. אני לא סובל פסטרמה. זו בטח חבילה שלה. מעניין ממתי היא במקרר? אפשר לחשוב שאני לא זוכר את התאריך המדויק. הרי אני אפילו זוכר את השעה.
מספיק לחשוב עליה, פשוט לקחת את השקית ולזרוק אותה לפח האשפה. איכס, היא כל כך מסריחה.
מהר, לפתוח את החלון ולאוורר את המטבח. אני מרגיש שהריח נדבק לי לידיים, צריך לשטוף אותן עם הרבה סבון. לה היה ריח ממש נעים, שהיה נשאר על הכרית אחרי שהיא ישנה עליה.
אני חייב משהו שיסיח את דעתי, אולי מוסיקה.
לפתוח את הרדיו, בא לי שיר שמח. הנה, זה נשמע כמו שיר מתאים, אני לא מכיר אותו אבל יש לו קצב גרובי כזה שעושה חשק לרקוד. עכשיו אפשר לעבוד. הרבה יותר כיף לעבוד עם מוסיקה ברקע.
לקחת קרש חיתוך, סכין חדה ולהתחיל לקצוץ.
קודם את הבצל. צריך בצל גם לסלט וגם לרוטב אז כדאי שאני אקצוץ הרבה בצל. אני אוהב בצל, אני גם אוהב שום. היא לא אהבה שום. אז מה? היא כבר לא פה, אני יכול לשים כמה שום שאני רוצה, אפילו בסלט! הרי זה לא שאני הולך להתנשק עם מישהי היום. אני לא מאמין, נשארו רק שתי שיני שום. אלוהים נותן שיניים למי שאין לו אגוזים.
טוב, הבצל והשום חתוכים. להתחיל לחמם שמן זית במחבת. בינתיים, לשטוף את המלפפונים, העגבניות וגם את שארית הפלפל, למרות שבטח שטפתי אותו בפעם הראשונה שהשתמשתי בו.
היא נהגה לבזבז מים חופשי.
ככה זה כל מי שגדל במושב. המדינה מסבסדת להם את המים, באופן כזה שהם כמעט לא משלמים עליהם. שלא לדבר על זה שהצריכה המשפחתית היא באמת זניחה ביחס לכמות שצורכים הגידולים. אוי, אני נשמע כמו איזו כתבה בערוץ המדע. אני בכלל לא צופה בערוץ המדע, ערוץ שמשדר כתבות דוקומנטריות על רוצחים פסיכופטיים, את מי זה מעניין בכלל? היא דווקא מאד אהבה לצפות בו. אני הייתי צוחק עליה שהיא "חנונית" והיא הייתה עונה בחיוך ביישני ש"לפעמים יש שם דברים ממש מעניינים" ושכדאי לי גם לצפות בו, כי אולי אני אלמד משהו.
השמן כבר רותח.
להנמיך את האש ולהכניס למחבת את כל השום ואת רוב הבצל, שאר הבצל ייכנס לסלט. להגביה חזרה את האש ולהתחיל לקצוץ את המלפפונים.
לפתוח את הרדיו, בא לי שיר שמח. הנה, זה נשמע כמו שיר מתאים, אני לא מכיר אותו אבל יש לו קצב גרובי כזה שעושה חשק לרקוד. עכשיו אפשר לעבוד. הרבה יותר כיף לעבוד עם מוסיקה ברקע.
לקחת קרש חיתוך, סכין חדה ולהתחיל לקצוץ.
קודם את הבצל. צריך בצל גם לסלט וגם לרוטב אז כדאי שאני אקצוץ הרבה בצל. אני אוהב בצל, אני גם אוהב שום. היא לא אהבה שום. אז מה? היא כבר לא פה, אני יכול לשים כמה שום שאני רוצה, אפילו בסלט! הרי זה לא שאני הולך להתנשק עם מישהי היום. אני לא מאמין, נשארו רק שתי שיני שום. אלוהים נותן שיניים למי שאין לו אגוזים.
טוב, הבצל והשום חתוכים. להתחיל לחמם שמן זית במחבת. בינתיים, לשטוף את המלפפונים, העגבניות וגם את שארית הפלפל, למרות שבטח שטפתי אותו בפעם הראשונה שהשתמשתי בו.
היא נהגה לבזבז מים חופשי.
ככה זה כל מי שגדל במושב. המדינה מסבסדת להם את המים, באופן כזה שהם כמעט לא משלמים עליהם. שלא לדבר על זה שהצריכה המשפחתית היא באמת זניחה ביחס לכמות שצורכים הגידולים. אוי, אני נשמע כמו איזו כתבה בערוץ המדע. אני בכלל לא צופה בערוץ המדע, ערוץ שמשדר כתבות דוקומנטריות על רוצחים פסיכופטיים, את מי זה מעניין בכלל? היא דווקא מאד אהבה לצפות בו. אני הייתי צוחק עליה שהיא "חנונית" והיא הייתה עונה בחיוך ביישני ש"לפעמים יש שם דברים ממש מעניינים" ושכדאי לי גם לצפות בו, כי אולי אני אלמד משהו.
השמן כבר רותח.
להנמיך את האש ולהכניס למחבת את כל השום ואת רוב הבצל, שאר הבצל ייכנס לסלט. להגביה חזרה את האש ולהתחיל לקצוץ את המלפפונים.
השיר נקטע על ידי האות של החדשות. "השעה שתיים בצהרים והנה החדשות מפי..."
שתיים בצהרים, יום שלישי. בדיוק עכשיו היא הייתה מסיימת את הקורס שלה ומתקשרת אלי להודיע לי שהיא בדרך, ואני הייתי עונה שהכל כבר כמעט מוכן ושאני מחכה לה. והיא הייתה שואלת בטון נעלב: "שוב הכנת את הכל לבד? אז תשאיר לי לפחות להכין את הסלט." ואני הייתי עונה לה: "את הבוס." אף פעם לא הכנתי את הסלט, תמיד עשיתי בדיוק מה שהיא ביקשה, מילה במילה.
אבל מספיק להתעסק בעבר, היא לא תבוא לפה יותר. מאז הפעם האחרונה, עברו כבר שמונה חודשים ויומיים. היא כבר סיימה את התואר והתחילה את השני, ובטח יש לה מערכת שעות אחרת לגמרי, וביום שלישי היא בכלל לא מסיימת בשתיים בצהרים.
די! מספיק לחשוב עליה. אני כזה דפוק! שמונה חודשים.
מתי כבר יגמרו החדשות ותחזור המוסיקה? תמיד זה אותן החדשות. אני בכלל לא מבין למה קוראים לזה "חדשות"? הנה, המשטרה שוב מבקשת את עזרת הציבור בחיפושה אחרי נעדרת, והתיאור זה בדיוק היא.
כל דבר מזכיר לי אותה. אני חייב להפסיק עם זה ולהתרכז בהכנת הארוחה.
המלפפונים חתוכים. הבצל והשום קיבלו גוון זהבהב, אז עכשיו צריך להנמיך את האש ולהוסיף את השמנת.
שכחתי לגמרי מהצנוברים, אבל עכשיו כבר מאוחר מדי להוסיף אותם לרוטב, זה הכל בגללה.
לא להתעצבן, להתרכז בהכנת האוכל, לחתוך את העגבניות והפלפל.
שכחתי גם להוציא את הבשר מהמקרר. בגללה. גם כשהיא לא פה היא ממשיכה לשבש לי את החיים. זונה.
לשמור על קור רוח. להוציא את הבשר מהמקרר. הנה הוא, בתוך קערה, על המדף האמצעי, לב נוטף דם, קצת קטן יותר מהאגרוף שלי. טוב שהעברתי אותו מבעוד מועד מהמקפיא למקרר והפשרתי אותו.
"הפשרתי אותו" - אני משעשע את עצמי.
הסלט מוכן. נשאר רק להוסיף מיץ לימון וכף שמן זית ולתבל בפלפל ומלח. זה בכלל לא קשה להכין סלט. אני לא מבין מה היא עשתה מזה כזה עניין גדול.
להכין בשר, לעומת זאת, זו כבר אומנות.
צריך לנגב את הלב טוב טוב עם נייר סופג, לקחת מחבת נוספת, להניח אותה על האש הכי חזקה. טיפונת שמן, ואז לזרוק את הלב פנימה וככה לאטום אותו היטב מכל הכיוונים.
כאילו שהוא לא היה כבר אטום - אני שוב משעשע את עצמי.
ועכשיו, לחכות דקה-שתיים בסבלנות עד לרגע המתאים, ורק אז להוסיף את היין.
לי יש המון סבלנות, אני יכול לחכות חודשים ואפילו שנים עד לרגע המתאים. יום חמישי, עשר בלילה, סוגרים את האוניברסיטה. המסדרונות חשוכים, כמעט ריקים מאדם. רק סטודנטים בודדים, ה"חנונים" האמיתיים שנשארים בספריה עד לשעת הסגירה, הולכים בהם. ממהרים לתפוס את האוטובוס האחרון לתחנה המרכזית.
הנה, עכשיו הגיע הרגע המתאים.
להנמיך את האש, להוסיף את היין, להמתין חצי דקה ואז להוסיף גם את שאר הרוטב, ולכסות.
נגמרו הפרסומות ברדיו וחזרו השירים. את השיר הזה אני דווקא מכיר, "היא לא תבוא" של מוסיקת המקרה. כמה סמלי.
צלחת לבנה, סכין, מזלג, כף לסלט, הכל כמעט מוכן.
בדיוק לפני שמונה חודשים ויומיים היא אמרה לי: "... ואתה תראה שעם כל הציניות הזאת שלך, אתה תשב בבית ותאכל את הלב על זה שאנחנו לא ביחד".
הוי מתוקה שלי, "את הבוס".
אולי "מתוקה שלי" זה כבר לא כינוי כל-כך נכון, "פיקנטית" מצלצל יותר מתאים.
טוב, מספיק עם הציניות הזאת, ציניות זה הדבר האחרון שיעזור לי עכשיו.
צריך לאכול.
בתיאבון!
------
נכתב במקור ב- 06.05 (או קודם :))
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה