יש
מישהו שדואג לי. השאלה היא מי. אני מחליט לצאת לחקור ולגלות מי דואג לי.
אני
ממשיך הלאה במהירות ונכנס למטבח. בזמן שאני מוזג לי כוס מים קרים להירגע, אני
מבחין שאני לא לבד בחדר. הארון מתחת לכיור פתוח ובתוכו דמות רכונה על ברכיים. מבטי
נמשך אל ג'ינס קצרצר מדי שממנו מציצות תחתיות לחיים של ישבן לבנבן. אני לוגם עוד
קצת מהכוס ואז נראה שהדמות שומעת אותי, כי היא מתרוממת. כשהיא מסתובבת, אני מזהה
אותה. זאת מיסי ארגמני, שחקנית אלמונית ומשפיענית רשת ידועה. "היי" היא
אומרת ומנפנפת במפתח צינורות אל מול החזה שלה, "וככה אני מנקה לכם את הצנרת.
בׇּיוש!". היא מפריחה לעברי נשיקת ברווז. אני לא לגמרי יודע איך להגיב אבל אז
אני קולט שהמבט שלה בכלל לא ממוקד בי, אלה במצלמה שממוקמת על שולחן האוכל. אני מניח את הכוס ויוצא מהמטבח בחזרה
למסדרון. אני חולף בזהירות על פני הספרייה ונכנס מהר ובלי לדפוק בדלת הבאה.
הגעתי
לחדר הישיבות. במרכז החדר כלוב ענקי מוזהב ובתוכו שולחן ארוך. בקצה אחד, מסך
טלוויזיה ענק שעליו מוקרנת מצגת, ובקצה השני, שולחן נוסף, קטנטן, עמוס במגשי
כריכים ומאפים טריים ממאפיית "חרדלי". לצד השולחן הקטן עומדת אישה צעירה,
שערה אסוף בתחכום בקליפס עץ. סביב השולחן הארוך יושבים כעשרה גברים מקריחים. לכל
אחד מהם יש לפטופ, פלאפון ואקדח, וכולם מדברים בו זמנית. הם מתווכחים באינגליש
מעורבבת בהיבריש, על מי יעשה מה והאם הם יספיקו לעשות את זה לפני שהקו ימות. אני
מבין שמדובר במהנדסים. האייצ'ארית, כך לפחות אני מנחש, מטפלת במשאבים ומעבירה
בורקסים מהשולחן הקטנטן לשולחן הארוך. המקריחים אוכלים, מעיפים שומשומים סוררים
לרצפה ומתלוננים על מכונת הקפה, בזמן שהם לוגמים אספרסו וקורטדו. אף אחד מהנוכחים
לא שם לב לקיומי. אני מכחכח בגרון ומנפנף בידיים אבל מבין שהם לא מסוגלים לראות אותי
או בני אדם באופן כללי, רק משימות ומשאבים. אני מושיט יד אל תוך הכלוב, נוטל שבלול קינמון ויוצא חזרה
למסדרון.
אני
מחליט לא להתייאש ולהמשיך בחיפוש. לחדר הבא יש שתי דלתות רחבות, אני פותח אותן
ונכנס לסלון בעל תקרה גבוהה. ההמולה מכה בי, עשרות גברים, נשים וטווסים ממלאים את
החלל. בכניסה יש עמוד נמוך ועליו שלט "כנס פסיכולוגים, היכנס רק כשאתה
מוכן". מאחורי השלט, החדר מלא בספות וליד כל ספה, כיסא, שולחן קטן ועליו
קנקנן מים ושתי כוסות. במרכז החדר, יש בריכת מים מתנפחת גדולה בצורת ברבור ובתוכה
חבורת נטולי עכבות עטויים בנוצות כחולות של טווס. נוזלים משפריצים לכל עבר ורק
השלוליות מעידות על מה שהתרחש כאן קודם לכן. בפינה הרחוקה יש קבוצה שמשקה מטפס
אל-תיגע-בי. היא הופכת את האדמה, חופרת וחופרת, ונוגעת בכל עלה ועלה. המטפס,
מצידו, קמל. בפינה הנגדית, קבוצה אחרת מוזגת דליים לתוך מטחנת בשר ענקית. אחד
הפסיכולוגים, עם עט נובע בפיו, מסובב את הידית ללא לאות ובהנאה מרובה. בבריכה עצמה,
יש ערבוב של איברים ונוצות וניסיון לא אתי לשחות חזה. בבירור מדובר בפסיכולוגים לא
חינוכיים לפי מה שהם עושים. בלי לומר מילה, בהליכה שקטה לאחור, אני יוצא וסוגר את
הדלתות. אני עוצר לרגע ונשען בגבי על הדלתות המוגפות ותוהה האם בכלל הייתי צריך
להיכנס ואז נדמה לי שאני שומע מבפנים גניחה חזקה מלווה בצווחת עונג: "זמננו תתתתםםםם!"
אני
מתבונן על המסדרון ומבחין שבדיוק מולי, על הקיר יש טלפון ציבורי כתום ועליו פמוט.
אני לא יודע למה אחרי כל מה שכבר ראיתי, דווקא זה נראה לי מוזר, אבל לפני שאני ממשיך
את קו המחשבה הזה, הטלפון מצלצל. אני מרים את השפופרת, שומע צליל מתכתי מן העבר, ולוקח
לי זמן לקלוט שהאסימון נפל. אני מנסה: "הלו?". מעבר לקו, אני שומע את אמא
שלי צועקת לאבא שלי שישתיק את הרדיו. "מה שלומך?" אני שואל אותה והיא
מספרת לי על המצרכים שהיא קנתה לארוחת הצהריים אתמול. ברקע אני שומע את אבא שלי
צועק "מתי הוא מגיע?". אבל לפני שאני מצליח לחשוב מה לענות, הקשר מתנתק.
אני מחזיר את השפופרת למקומה אבל נשאר עם צליל תפוס "טו טו טו טו טו", שממשיך
לטנטן לי בראש כל פעם ששקט מדי.
נמאס
לי כבר מהמשחק הזה. הלב שלי פועם במהירות. אני רץ לקצה המסדרון ופורץ לחצר. החצר מוכרת,
מוזנחת ויבשה. האדמה מכוסה בקוצים ושברי זכוכיות חדים. מהחממה, נשאר רק שלד ברזל
מחליד ובתוכה גדלים פרא, סוקולנטים שקשה מאד להיפתר מהם. בפינה יש באר משאלות ללא
תחתית. אני ניגש אליה, מביט מעלה לרקיע ובהחלטה של שבריר רגע אני קופץ. להפתעתי,
אני לא מופתע מכך שאני לא נופל חזרה אלא ממשיך מעלה מעלה, דרך העננים ומגיע לכניסה
לגן עדן. מולי יש גדר גבוהה ושערי פנינה נעולים. תוק תוק תוק טו טו טו תוק תוק תוק,
אני דופק בחוזקה על שערי מרום, וכצפוי, אין תשובה. אני צועק מעבר לגדר: "אנחנו
צריכים לדבר על חלוקת האחריות, מי דואג למי. אני יודע שאלו לא שעות הקבלה אבל זה
חשוב." אין מענה, אבל אני ממשיך: "אני אולי לא מבין גדול בקבלה, לא של
עצמי ולא של אחרים, אבל אני כן יודע מה חשוב." אני ממתין פרק זמן סביר, אך עדיין
אין תשובה בחזרה. המבט שלי נודד לעבר השערים ופתאום אני מבחין שעל
הידית תלוי שלט קטן. אני מתכופף וקורא אותו:
"יצאתי. תיכף אשוב".
------
אפריל 25
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה