זהו, הסרט נגמר. הכתוביות עולות, האור נדלק באולם ואנשים מתחילים לצאת החוצה.
הוא נשאר ישוב בכסא. כולם מתעלמים ממנו, אפילו לא מבקשים ממנו סליחה כשהם חולפים על פניו. זה מרגיז אותו, אבל הוא לא אומר כלום, שותק, מחכה שכולם יצאו.
סדרן נוסף נכנס, עולה במדרגות לראש האולם ומוודא שהוא ריק. גם הוא מתעלם ממנו. מבטו מרפרף על המושבים וגם על שלו, אך הוא ממשיך להתנהג כאילו שהוא בכלל לא שם לב אליו, ויורד בדילוגים בחזרה לתחתית האולם.
ההתנהגות הזו מרגיזה אותו אף יותר, הוא מת להתפרץ על הסדרן ולצעוק עליו, מה זאת ההתעלמות הזאת? מה, הוא לא בן אדם? אבל במקום זה הוא נשאר בכסא, לא זז, ולא משמיע הגה.
השעה כבר אחרי חצות, זו ההצגה האחרונה להיום, הוא יודע שהוא לא יוכל להמשיך ולשבת כך לנצח, ובכל זאת, הוא מרגיש שהוא פשוט לא מסוגל לקום מהכסא.
שני עובדי ניקיון נכנסים לאולם, הם עוברים שורה, שורה ומנקים את הרצפה, האחד עם מטאטא והשני עם מגב עטוף בסמרטוט רטוב. הם ממהרים, מחפפים בעבודה, בטח כבר רוצים לנסוע הביתה.
אם היה אפשר, גם הוא היה רוצה לנסוע הביתה. לחזור לתקופת הילדות בכפר, לשדות התירס, לימים שבהם השקיעו בו, טיפחו אותו, אהבו אותו. לימים בהם לאף אחד לא היה אכפת שהוא כזה מסוגר, קיבלו אותו כמו שהוא, ובעיקר, נתנו לו את ההרגשה שיש בו המון פוטנציאל, שיום אחד הוא יגשים את ייעודו וישמח אנשים.
והיום מה?
מתייחסים אליו כמו אל זבל, כמו אוכל לתרנגולות, זורקים אותו כלאחר יד. למעשה, מתייחסים אליו אפילו פחות טוב מלזבל. זבל, לפחות מישהו טורח להשליך איפשהו, ממנו פשוט מתעלמים. אפילו שני המנקים, שעוברים ממש לידו, ואוספים את דלי הפופקורן הריק מתחת למושב שלו, לא מעיפים לעברו מבט ראשון (שלא לדבר על שני).
עכשיו הוא כבר ממש כועס, ושוב חולפת בו ההרגשה של משהו שמזמן היה צריך להתפרץ החוצה, אך עכשיו גם מתלווית אליה הרגשה חדשה, שאולי כבר מאוחר מדי, שההזדמנות שלו להתפרץ חלפה. אולי לפני הסרט, היתה לו לגיטימציה לרתוח, לקפוץ ולהשתולל, כמו כל אחד אחר במצבו, אבל עכשיו כבר לא. לא אחרי שהוא אכזב אותה ככה.
הוא שוקע עוד קצת בתוך הכסא ונזכר בה, בשפתיים שלה. איך נשקה לו ברכות ואז גם הוסיפה נשיכה קטנה, שובבית. לרגע, הלשון שלה הרגישה לו מלוחה והוא נבהל שמא היא בוכה, אך לא, פניה היו נקיות מדמעות. זה פשוט לא היה כזה סוג של סרט, זה היה סרט רומנטי קיטשי, סרט לפופקורן, והוא, כזה אטום, עם כל המסוגרות הזו שלו, לא היה מסוגל להיפתח אפילו קצת ולתת לה את מעט הסיפוק שהיא חפשה. אין פלא שפנתה לאחרים.
יותר הוא לא ירגיש את שפתיה, לא ישמע את צחוקה המתגלגל, לא יראה אותה יותר לעולם! הרגשה כה נוראית, כאילו ירקו עליו או גרוע מכך, כאילו ירקו אותו. היא הלכה לה עם אחרים, והוא נשאר בודד וזנוח, זוכה להתעלמות מוחלטת מצד כולם, מרגיש כמו תירס שאבד עליו הקלח.
עכשיו הוא כועס על עצמו. למה הוא תמיד חייב להיות שונה, למה הוא לא יכול להיות קצת יותר כמו כולם? נכון שבכל דלי פופקורן, תמיד יש כמה גרעינים שלא מתפצפצים, אבל למה הוא היה חייב להיות אחד כזה?
מגיע לו שיענישו אותו, שיתנו לו מכות, שילקו אותו, סטירה ועוד סטירה ועוד אחת. סטירה, סטירה, סטירה. סטירה, סטירה, סטירה. הוא ממשיך לשנן את המנטרה באלם, יותר ויותר מהר, ללא הפסקה. סטירה, סטירה, סטירה, סטירהסטירהסטירהסתירהסתירס...
המנקים סיימו את עבודתם והם יוצאים מהאולם, האורות כבים. הוא נשאר מוטל בכסא אל מול הוילון שמכסה את מסך הקולנוע ולא נרדם. פשוט לא יכול. מצפה לו ליל שימורים.
נו טוב, לפחות זה.
------
נכתב במקור ב 12.05
הקטע לעיל הוא כבר די ותיק ואולי גם קצת "נובמבר למתקדמים"...
