יום שישי, 30 באפריל 2010

תחת אש


אחור(י)ה
לפני
הפוכה
ממני
מלאת סתירות
(ממני?)
שונאת משחקי מילים
אוהבת חידודי לשון
מתחלחלת בקלות
(ולא מלשון חלחלה, חלילה.
לשון - חלחולת)
מלוחלחת
ללא חת
(וחדק
- כאן אני נכנס
לתמונה
ולמסגרת)
מזדקרת
מניפה את עצם הזנב
הכי גבוה שאפשר
פנים אל תוך הכר
בולעת
מילים ממולמלות
"בוא אלי"

לחיים לבנות
ורכות
משימוש תדיר בקרם גוף איכותי
מסבירות פנים(?)
מזמינות:
"בוא, היכנס"
ואני נכנס
לאט. לקצב.
אוחז בקרנות האגן
קדימה ואחורה
וחושב:
קדימה
"בת-זונה!"
אחורה
ולא אומר.
קדימה
וחושב:
אחורה
"מה אם הייתי אומר 'בת-זונה'?"
"אה?"
קדימה חזק
ומרגיש שהקץ קרב
וחושב על הזקנה ליד הסופר
שתמיד שואלת
"אדוני יש'ך אולי חמש שקל?"
וזה עוזר
ואני מרשה לעצמי יותר
הכר נאנק
ואני חושב על עבודה
אבל לא על ההיא מהעבודה
לא כדאי
סכנת נפילה
אני משפר אחיזה
חוזר למסלול
"אדוני יש'ך אולי חמש שקל?"
"בת-זונה!"
קדימה חזק
הכר מגביר קצב
עולה אוקטבה
ואני, עם לחי בכל יד
רוצה להכות
בפלשתים
להיות גיבור        נערץ
למות.
ורואה את ההיא מהעבודה
ואת זו שלפניך
ואת הראשונה
להן יש פנים
ופתאום מבין
שמכל מה שהיה
זה מה שנשאר
ונגמר


אחורה מה(חו)ר
מסדרים נשימה
ללא קהל, ממשיכים בהצגה
תמה הקידה העמוקה
אין תשבוחות
אף תודה למלבישות (אך ח"ח למפשיטות)
הכר (שוב) לא היה מהודק דיו
וכנראה ש"אנחנו צריכים לדבר"...

שתיקה

את מפנה לי את הגב
(עכשיו) אני מזהה אותך
מזהה לך ת'צורה

------
נכתב במקור ב 12.09

תגובה 1:

  1. כמה אומץ וכנות בין שורות קצרות כאלה. קופצות. כל כך הרבה אינטימיות. לא בין השניים. אלא בין הדובר לבין עצמו.

    השבמחק