כבר שנים
שמכונת הצילום
פולטת חיוכים
סימטריים
מתטשטשים
של שיניים מיושרות
לנורמה
וכתרים
של תארים
כמו חורים
וסתימות
מלאות בשאיפות
סתומות-סתמיות
לעזור
גם לאחרים,
להגשים
דברים,
להתממש,
ולהתמשש,
למצוא כלוב זהב נח
עָד מכהה
ומתישהו
(כמו במראת צד -
קרוב יותר משנדמה)
להתרבות.
וכמו מכונת שכפול
טובה
לפלוט
חיוך
או שניים
נטולי שיניים
כמו של סבא
ואף חמוד
כמו הניתוח
שאמא
לא גילתה לאבא.
כל זה
עולה ומתגלה מחדש
בקריאה חוזרת של
הנייר המשומש
במהלך ערב
או שניים
כשאני מנסה
להישבות
בחיוך השיניים
ולהתעלם מהיעדר
הניצוץ בעיניים
לפחות בנתיים
ולהזדיין
בסבלנות
ומהר
אבל אז החתיכ(ה)ת-A4 הזאת
בקול שורטני, רע
ומבשר
אומרת:
"נדבר".
שמשמעותו
אני חותךת
ואותי זה כבר מזמן
הפסיק להדהים
(אני מומחה בזיהוי
מניירות של ניירות ממוחזרים)
וזה גם לא ממש
כואב
מן paper cut
מציק להרף
ומצטרף
לערמת היאוש
המחורבן
שתקועה
ומחכה
לגריסה
בשיני הזמן.
------
ללא הערות נילוות, מלבד זו,
המיותרת.
------
נכתב במקור ב10.12
