סמס פרידה

ערה?

תחזרי לישון.

------
ותודה לויקי (שם בדוי אך הולם ולא האתר כמובן) על ההשראה.
לפחות יצא משהו טוב(?) מהדייטינג הזה.

------
נכתב במקור ב 10.11.
 

הקפדה

כל מלה במקומה, לא?
אחרת זה לא מסתדר.
בחיים כמו בשירה,
ורד הוא ורד הוא ורד.

לא כל מלה במקומה,
הלא, זה מסתדר אחרת.
בשירה כמו בחיים,
ורד הוא ורד הוא ורד.

זה לא מסתדר, לא.
במקום כל מלה, אחרת.
בשירה: "ורד הוא כמו..."
בחיים: ורד הוא ורד.

"הוא לא מסתדר בחיים,
הוא כמו ורד ורד".
זה לא שירה -
"ורד" במקום כל מלה אחרת.

כמו ורד, האוורד מסתדר אחרת בשירה (3,3):
- "הוא ורד".
מלה במקומה.
זה לא הכל בחיים, לא.

כל מלה לא במקומה:
מסתדר לא חיים ורד
הוא ורד כמו ורד הוא.
זה שירה אחרת?

בשירה כמו
ורד הוא ורד הוא ורד.
כל מלה במקומה.
אחרת, בחיים זה לא מסתדר,
לא!

------
ניסוי כלים בערבוב מילים. 

------
נכתב במקור ב 06.07.
 

...

אם רק הייתה לי
עוד הברונת אחת,
הייתי כותב

------
פורסם במקור ללא שם (ועם פסיק נוסף) כחלק מקובץ ההייקו-ים הזה. 

------
נכתב במקור ב 05.06
 

על

חולם(-)על

מציאות

אחרת

לא יודע מה

לחלום

להיות כבר אחרי

זה

על להיות לפני

(על)                  כל זה

על להיות-על

על אל-היות

עליך?

זוכר אותך היטב

מחייכת

ללא פנים

רק שדיים

נח-פנים

שאוהבים אותי כי אני גיבור

                                        על

                                                יך

                                                   ?

(וכמו) בחלום

ניגש אליך במקום עבודתך העלום

כובל אותך במילים

ולמיטה

מענג אותך להברות קטו[שאיפה]עות

ידי במעל

שם

(מ)תחת

מוליך-על!

על!

על מה?

על עלמה

על מיטה נעלמה

על מיתה

נאלמה

דום

לא נוח

מתהפך

שבע שגיאות

מתהפך

שבעה חטאים

מתהפך

כמה זמן כבר אפשר למשוך שבע שנים

רעות?

גם בחלום יודע בדיוק את התשובה

יושב לפינות של שולחנות

על נקודות

שולחנות רבועים מתחלקים רק לזוגות

אחרת, יש שארית

דבוקה לתחתית

שמנגבת באצבע, טיפות זיעה קרות

מכוס בירה

וצוחקת

עם הבירה

ומנשקת

את הבירה

וגומרת

עוד כוס בירה

ומשלמת

בכרטיס אשראי אחד

את ה-סךהכל חלקי שבע

לצד שלושה כרטיסים אחרים,

חברים.

זוכר היטב מילים

מסתבך

מתהפך

חולם להיות אחרי

אין פנים

ממציא שדיים

על-דוגמנית-על

עצמות אגן ירכיים בולטות            מדי

דוקרות

על רקע רומנטי

על השטיח מקיר-אל-קיר

דוקר

על הקיר

במסדרון מחוץ למשרד

פנים

שקועות אל תוך קיר גבס

לא מותירות חותם

אין עיניים

רק לחיים

אחוריות

ועורף

וכריות

אורטופדיות

לא הגיוני

וגם לא כל כך נוח

חם

מתהפך

למה אין פנים?

למה N עיניים?

למה שבע

וחצי

מבזק חדשות

בתוך חלום

על

?

(מתהפך)

לע

שלולית ריר

"...מפי מלאכי חזקיה..."

מתעורר לתוך

כל זה

שוכח היטב חלומות

ממציא שירים

חולם-על

עלק

------

מה זאת אומרת "על מה השיר?"

------

בדרך כלל אני מעדיף שינה על שירה. אבל זה מה שקורה כשהמוזה מנצחת. 

- אני נותר עייף.

------

נכתב במקור ב 09.09 (אבל, כמו דירה חדשה, שופץ במשך שנתיים עד שנהיה ראוי(?) לפרסום).

ניו-זילנד - אוסטרליה חורף 2006

-כמה זה יוצא?
-מה?
-התוצאה.
-כן. תיארתי לעצמי שאת מתכוונת לתוצאה, אבל בכלל לא הבנתי את התרגיל.
-נו, אתה המתמטיקאי. תחשב כמה זה יוצא. בצמר לשטח.
-במה?
-בצמר לשטח. יחידות של צמר לשטח.
-צמר לשטח? את בטח מתבלבלת. איזה מן יחידות אלו?
[איזה מן קורס זה, שיש בו שאלות כאלו?]
-יחידות ניו-זילנדיות.
-בחיים לא שמעתי על 'צמר לשטח'. איך בכלל מודדים צמר, בקילו?
-לא. בסוודרים.


זה לקח לי קצת זמן, אבל שמתי לב שיש לה איזה מן קטע עם אוסטרליה וניו-זילנד, שכמו "איירס רוק", תקוע לה עמוק באמצע ההוויה. אפילו אמרה לי פעם אחת שסבא שלה הוא אבורג'יני. אז עוד העזתי לשאול אותה אם היא לא מתכוונת לאברג'ילי, והיא רק גלגלה עיניים ושאלה אם אני רוצה קפה. היא מאד רגישה לצד ה'אוסטרלי' שלה. בחורה מוזרה.
בכלל, כל הקשר בינינו הוא מאד מוזר. מן קשר קרוב-רחוק שכזה, כמו שכנים בערבה האוסטרלית. השיחות יכולות לזרום ואז פתאום להיתקע. או שאני לא מבין אותה, או שהיא לא קולטת אותי, בכל מקרה זה קטלני. זה הורג את השיחה לחלוטין ואין כל ברירה אלא להתחיל שיחה חדשה, בנושא שונה לגמרי. הפעם זה קרה ממש מוקדם בשיחה, וניתן אפילו לומר שמתחילתה לא הבנתי אותה. בזמן האחרון זה קורה לי יותר ויותר. אולי אני פשוט לא מרוכז, עם כל הלחץ הזה בעבודה החדשה - זה ממש גן חיות שמה.
אז אם התקשורת בינינו כל כך לקויה, למה אני עדיין נפגש איתה?
כי היא ממש חמודה, ומגרה אותי העובדה שאני לא מצליח לקרוא אותה. קשה לי לשים על זה את האצבע. [בקושי אני מצליח לשים אותה עליה]. בכיף הייתי שוכב איתה, אם היא רק הייתה נעתרת לי. שדיים קצת קטנים אבל תחת גאה ועסיסי. ונכון, אמנם היא עדיין אומרת 'לא', אבל היא בהחלט מתנהגת 'כן'. וכשאני שוב מתייאש אז פתאום היא מתקשרת ומציעה "אולי נלך להופעה?" ותמיד זה איזה הרכב הזוי ואזוטרי שחוץ ממנה, אף אחד לא שמע עליו. ואם אני שותה מספיק, אני מתחיל לרקוד כמו מאוורר, ולפעמים, בסוף ההופעה, אני אפילו קונה את הדיסק. ואז היא מסתכלת עלי במבט הזה שלה, ששמור לאמנים ולפטרונים שתומכים באומנות, ומזמינה אותי אליה לקפה.
אני בא ומקבל קפה.
רק קפה.
אפילו לא זוכה לשמוע תקליטים. וחוזר הביתה עם הבטחת שווא לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה. מחליט ששוב הגיע הזמן לתמוך ב-"די לטירוף". היא הרי יכולה לשגע פילים, זאתי. וגם קנגורואים, זה כסף כיס בשבילה.
זה אפילו נבדק מדעית. הלכה במיוחד לספארי ברמת גן, ועם יד אחת בכיס ואצבע על החדק, היא שיגעה להם שני פילים, קנגורו ועובד. הייתה ממשיכה גם לכלוב של הוומבטים אם הם לא היו מתחננים בפניה שתפסיק. אחר כך, היא זו שמצאה עבורם פסיכולוגית פילים שתטפל בנזק, ואפילו סידרה להם מחיר לא רע.
בשלב הזה, אני כבר פיתחתי מן אדישות מחסנת. לא הופתעתי מההספק שלה [ביחידות של פיל לשעה?] וגם לא מכך שפסיכולוגית הפילים היא למעשה בת דודה של אמא שלה. אולי גידלתי עור של פיל. [ואולי זו הסיבה שהיא מצליחה לשגע אותי הרבה יותר מהר מבעבר?]
ככל שאנו מבלים יותר זמן ביחד, אני מקבל את התחושה, שאופן החשיבה שלי זונח את דרך הישר הרציונאלית שאפיינה אותו בעבר, וצונח אל עבר הזרם האסוציאטיבי שמאפיין את שלה. אני חש שאני שט לי בסירה, ועולם חדש של דימויים נגלה לעיני, לצלילי דיג'ירידו ממוססים.


-אני לא הייתי מתחתנת איתך.
-אני אף פעם לא העליתי את הנושא.
-אני יודעת, אבל רק רציתי להגיד את זה, שלא הייתי מתחתנת איתך.
[אבל למה השימוש בזמן עבר? מה זה אומר לגבי היום?]
-צודקת.
-אתה לא מתכוון להתווכח?
-לא. למה לי? להפך. אני מסכים.
-מה, לא היית מתחתן איתי?
-את יודעת שכן. אני חולה לך על התחת.
-אז מה הקטע? כי אם אתה חושב שאתה לא מספיק טוב, אז תפסיק. זה ממש לא נכון.
-נכון. אני אחלה בחור.
-אז?
-במקומך, גם אני לא הייתי מתחתן איתי. זאת אומרת, בלי לבדוק קודם את הסחורה.
היא מסתכלת עלי בשאלה.
-אין לך ברירה. את צריכה לשכב איתי ולראות איך זה. את הרי לא רוצה להיתקע עם בעל שיש לך איתו סקס רע. אני בעצמי לא אתן לך להגיע למצב כזה.
היא מחייכת.
-הבנתי אותך. אתה רוצה קפה, זה מה שאתה אומר.
אני נאנח בעגמומיות.
-כן, למה לא.
-כמה סוכר?
[תמיד היא שואלת כמה סוכר. אני לא מבין את זה. הכינה לי כל כך הרבה פעמים קפה.]
-שלוש מאות.
-מה שלוש מאות?
-צמר לשטח.
גלגול עיניים. היא פוסעת למטבח ואני קורא אחריה:
-מה את חושבת לעצמך, שרק לך מותר? תדעי לך שקנגורו זה כמו בומרנג, שניהם אוסטרליים!
-בוא'נה, אתה התחרפנת לגמרי, אתה בטח לא אוכל מספיק קיווי.
[מאיפה היא מביאה את ההקשרים האלה? מאיפה אני אשיג בשר קיווי? זה בכלל כשר?]
-כן את צודקת. זה או זה, או הלחץ בעבודה.
היא חוזרת מהמטבח עם ספל קפה.
-תשתה את הקפה. אני צריכה אותך מלא מרץ וערני.
אני לוגם לאט את הקפה, ותקווה קטנה מזדקפת אצלי.
-אל תסתכל עלי ככה, אתה קרוע מעייפות ועוד מחכה לך נסיעה ארוכה הביתה.


בבית מתחת לשמיכה, אני מקבל שיחת פלאפון. התקווה הקטנה השאירה אותו דולק.
-אתה עוד לא ישן, נכון? רק רציתי לוודא שהגעת הביתה בשלום, ולהגיד לך שאני כבר מתגעגעת. חבל שלא נשארת.
[עכשיו היא אומרת?]
אני נאנח.
[מוזר, אף פעם לא חשבתי שאני אזדהה עם פיל.]
-נראה לי שאני צריך לדבר עם בת דודה של אמא שלך.
-אז תתפוס אותה מחר בספארי. באמת רציתי להגיד לך קודם, שזה ממש מגניב שעכשיו שניכם עובדים באותו מקום. אבל תגיד לי, איזו מן עבודה יש למתמטיקאי בספארי? מה אתה עושה שם בתכל'ס?
-סופר כבשים. זו עבודה מאד מעייפת.
-אז איך לא שמעת על 'צמר לשטח'?
[ידעתי שזה יחזור. זו בדיוק הבעיה עם בומרנגים.]
-קואלה, לא יודע.
-טוב, חמודי, אני אתן לך לחזור לעבודה. לילה טוב.
-לילה טוב, נשמה.

------
נכתב במקור ב 10.06

שיר ארץ השמש העולה הישנה והטובה

הייקו, לילות, עוז,
אני אותם זוכר את
ה- "סע בן צ'ו(ר) - סאן".

------

זה המוצלח מבין צמד שירי הייזו (הייקו הזוי) שכבר פרסמתי.
חלק מההשראה בטח הגיעה מכאן.


------
נכתב במקור ב 05.06

כמו ים

שיר מטונף

בדימויים של ים

מזוהם

ביובי

גם מחוץ למים הטריטוריאליים

B-U-V

מתדרדר

(כמו שרק ים יכול)

מסחי לסחי

כמו

כמו

כמו

(משהו)

כמו צורך.

(שיר(?))

מסוגר

            שבור

ומיותר

מלא בתוכן

כחול

קדוש

מגרד

ומטריד

כמו ערס

מקורי

מביך

מאדים

כמו שמש

צורבת

חשוףה

מעקצץ-עט

כמדוזה

מאבן

נצחי

מסרב להתכלות

כמו שקית

זבל

אורגני

זורם

כזפת

בדביקות

של

דימוי~~ים

------

אחרי שתי יצירות שכבר פורסמו מגיעה יצירה שלא.

"כמו ים".

------

נכתב במקור ב 04.10 (ועבר כמה תהפוכות מאז).

הייקו 1

דימוי חמקמק,
כמו גרעין אבטיח,
קל לפיצוח.

------
אחד מההייקו-ים הראשונים שכתבתי. 

------
נכתב במקור ב 05.06

אחת משתיים

פעמון הדלת רועם.
"רק רגע", אני צועק מן המטבח. סוגר את הברז, לוקח את מגבת הידיים ממשענת הכסא ותוך כדי ניגוב הידיים, פוסע אל עבר דלת הכניסה. מעניין מי זה יכול להיות, בשישי בבוקר? אני מגיע אל הדלת ובתנועת הנפה, תולה את המגבת על כתף ימין ומביט דרך חור ההצצה. אני מחסיר פעימה ונשימתי נעתקת -
זו היא.

ידעתי שיום אחד זה יקרה. ידעתי(!) שיום אחד נפגש שוב, ושאולי אפילו, זה יקרה בדיוק כך: שהיא תגיע אלי עד לפתח הבית, בלי שום הודעה מוקדמת, וכשאפתח את הדלת היא תאמר לי בעיניים אדומות: "אני כל-כך מצטערת, הייתי עיוורת, טיפשה, לא ידעתי מה טוב בשבילי", ואז עם החיוך הקטן הזה שלה ובמבט מלא תקווה, היא תשאל בטון מתחנן: "אתה סולח לי?"
ולפעמים אני סולח, ולפעמים לא, ולפעמים זה בכלל לא ככה.
לפעמים, בדמיוני, אנחנו נפגשים במסדרונות האוניברסיטה. אני רואה אותה מרחוק, ניגש אליה ונוקש לה בעדינות על עצם הכתף. היא מסתובבת. איזו הפתעה, נרשמנו לאותו הקורס, וזה קצת מוזר ומביך, ואנחנו לא כל-כך יודעים מה לומר האחד לשנייה. ואז היא מציגה אותו: "תכיר, זה בועז, החבר שלי" או אולי אפילו: "בעלי". והוא משחרר את היד המחבקת מסביב מותניה המוכרות, כדי ללחוץ לי את היד. לחיצה חזקה של גבר מסוקס, בטח חקלאי בעברו. ובקול בריטון עמוק (אלא מה?) הוא אומר: "נעים מאד" או "שמעתי עליך המון". ואז גם יש לו את המבט הזה, ואני מתחיל לחשוב, מה היא כבר סיפרה לו שגורם לו להסתכל עלי ככה.
או שבכלל זה לא קורה באוניברסיטה, אלא בחוף, על שפת הים. היא מטיילת על קו המים, איפה שהחול רטוב ונעים מגלים מזדמנים, אוחזת בידו של בועז, והפעם, היא זו שמבחינה בי. שרוע על מגבת, נשען על יד אחת מעל לספר או לתשבץ (תשבץ הגיון כמובן) וכשהיא קוראת בשמי, אני מרים את המבט בנון-שלאנט ולוקחים לי כמה רגעים טובים עד שאני מזהה אותה. מספיק זמן כדי שהיא תפגע מזה, כשהיא מבינה שהיא כבר לא חשובה לי יותר. (באמת?).
או, יותר טוב מזה: אני שרוע על המגבת ומשני צדדי שתי בחורות כוסיות יפיפיות לבושות בביקיני. אני אומר משהו ושתיהן צוחקות ותולות בי מבטי הערצה עם ניצוץ זימה. היא מקנאה. אין לה שום חבר או בעל. בועז הוא סתם השותף המעצבן שלה לדירה, זה שכל הזמן מסריח מרפת ולא מתקלח מספיק. וכשהחוף מתרוקן מאדם, ורק אני והתאומות (או בעצם הרביעייה - תלוי מה סופרים) משתעשעים על המגבת, אני מבין שזה כבר חלום מסוג אחר לגמרי.


אני מנער את הראש, מביט במראה, מזדקף, מסתקס(?), ונושם עמוקות. מכריח את עצמי להירגע, ואת הלב שלי להאט ולהפסיק לנסות לפצות על הפעימה שהוחסרה. מבט נוסף במראה. יש לי זקן בן יומיים, זה טוב. בדיוק באורך המתאים כדי להיחשב קשוח אבל רגיש. אנחנו כבר נראה מי יותר מסוקס, בועז או אני. אני ניגש לדלת ומנסה לחשוב מה לומר לה. למרות כל אותן פעמים שדמיינתי את המפגש בינינו, אני לא באמת יודע מה להגיד. אני מקבל החלטה, להיות אדיש ופשוט להקשיב לה. אחרי הכל, זו היא שבאה אלי, אז מן הסתם יש לה משהו לומר. אני פותח את הדלת, היא מרימה את הראש, כל המתח בגופי מתפוגג, אני חש צביטת אכזבה בלבי -
זו לא היא.

יש להן את אותו שיער חלק, אבל הפנים שונות וגם שאר הגוף. היא אומרת משהו אבל אני לא כל-כך מקשיב, אלא רק חושב, האם אי פעם, באמת ניפגש שוב? אני שם לב לשקט ברקע, היא עצרה בשאלה, מחכה לתשובה. אני נבוך ומגמגם: "סליחה, לא כל-כך הקשבתי לך, הייתי במקום אחר. מה אמרת?". היא מחייכת, יש לה חיוך מקסים, ואומרת: "כן, נראית לי קצת מרחף. אמרתי שאני מתרימה למען ארגון שעוזר לנשים פסיכופטיות, ושאלתי האם תהיה מוכן לתרום? יש בעשר, עשרים ושלושים שקלים?". אני מתבונן בפנקס שבידה ומנסה לא לשקוע יותר מדי זמן במחשוף שלה. אני מעלה בכוח את המבט חזרה לעיניים שלה ורואה שהיא ראתה ושזה לא מפריע לה, להפך, זה משעשע אותה. לרגע נדמה לי שהיא מענטזת קלות, כדי לראות אם אני עדיין עוקב אחריהם. אני עונה בחצי חיוך: "כן, למטרה כזו חשובה, בטח שאני אתרום. יש לך עודף מחמישים?". "אני חושבת שכן", היא עונה. בזמן שאני מסתובב כדי להביא את הכסף, אני מבחין בה במראה, מסתכלת לי על התחת, ועוד במבט בוחן! לשנייה, אני מוטרד, אבל אז אני חושב שאם לי מותר, אז גם לה, ושזה בעצם סימן טוב. אני מתאפק לא לענטז בעצמי, ובמקום זה, אני מעיז ואומר: "אולי את רוצה איזו כוס מים, שזו כמו הזמנה לקפה, רק בשעות הצהרים?" (יצא לי חרוז). היא מרחיבה את החיוך. "ממש משורר. למה לא, אני דווקא אוהבת..", היא עוצרת לרגע, מעבירה עלי מבט שובב וממשיכה: "..קפה".
הפאוזה שלה מעוררת אצלי אופטימיות ואיזושהי סוג של התרגשות שכבר הרבה זמן לא הרגשתי, אולי מאז הקשר עם מה-שמה. וזה לא הדבר היחיד שמתעורר. אני מסדר את מכנסי הטרינינג שלי, ותוך כדי שאני מרתיח מים, אני שואל אותה: "תגידי איך אמרת שקוראים לארגון הזה?"
"אחת משתיים", היא עונה.
אני חושב שאני אקח את הסיכון.

------
משום מה עד היום לא נתקלתי בשום התרעמות על שם הסיפור.
זה מטריד כמעט כמו העובדה שכל עורכי הדין שאני מכיר צוחקים מהבדיחה "לא יתכן ש99% מעורכי הדין יוציאו שם רע לכולם!"

------
נכתב במקור ב 02.06
 

לקקן

זה עומד לך על

קצה הלשון, ואז את

נזכרת: למצוץ!

או - הגרסה לדיסלקטים מגדר-ליברלים פוסט-פמיניסטיים(?):

זה עומד לח על

קצה הלשון, ואז את

נזקרת: לי - מצוץ!

------

אחרי פרסום של שתי יצירות ותיקות (ל)מדי, אך ראוי הוא להוסיף משהו מהשנה האחרונה.
ומי שעוקב אחרי הבלוג (על מי אני עובד? מדובר בעוקבת) בוודאי לא הופתע(ה) לגלות שמדובר בהייקו (או שניים).

------
נכתב במקור ב 01.11
 

היפופוטם

היא עזבה את הדירה בטריקת דלת עצבנית ואני נשארתי להביט אחריה דרך דלת סגורה.
אני לא צריך לראות אותה כדי לדעת איך היא נראית. בדמיון שלי ממופה כל הגוף שלה; כל נקבובית עור וכל תו בפנים. הכל מקוטלג לפי הבעות: קמטי שמחה וצחוק עם עיניים בורקות נמצאים תחת "אושר", ואילו מצח עקשן ועיניים נחושות נמצאים מתחת ל"ויכוח". מה שמזכיר לי את העובדה שהיא עזבה.

כשחושבים על זה, כל הויכוחים הם טיפשיים. מה המטרה בויכוח? שיהיה עוד אדם שחושב כמוני? האם זה הופך את האמת שלי ליותר נכונה וצודקת אם רוב האוכלוסייה מחזיקה בה? אני בעצמי כבר לא כל-כך בטוח.

במישור האישי, תוצאת הויכוח האחרון הייתה שני אנשים שנשארו כועסים לבד, במקום להיות שמחים ביחד. ואפילו אם כן הייתי מצליח לגרום לה להסכים איתי, הרי שזה רק היה גורם לה להרגיש רע. (הרי להודות בטעות זו הרגשה זוועתית). ואני מעדיף את קמטי הצחוק שלה. אך הפעם, היא טענה שהיא ראתה היפופוטם בדירה ואני פשוט לא יכולתי להסכים איתה.

כך הויכוח התחיל. ראיתי אותה מסתובבת בדירה עם מחבט להריגת זבובים בצבע כחול. פוסעת לאט כמו ציידת באמצע הג'ונגל, שמנסה לא להבריח את האיילה. "מה את מחפשת?" שאלתי. "ששש..." היא השתיקה אותי, "אני צדה את ההיפופוטם". צחקתי, והפסקתי מיד כי ראיתי שהיא רצינית. "את לא מתכוונת לצוד היפופוטם בדירה שלי" אמרתי, אבל היא המשיכה ללכת עקב בצד אגודל, כשמדי פעם היא מרימה רהיט זה או אחר, מסתכלת מתחתיו או קוראת "בוא, מיצי מיצי מיצי, היפופוטם קטן, בוא לאמא". אז נתתי לה סטירה כשצעקתי עליה "מה הקטע שלך עם ההיפופוטם?", והיא עזבה את הבית לא לפני שאמרה שאני בן זונה ואלים, ושהיא אף פעם לא אהבה אותי ושיש לי זין קטן.

הפסקתי לנעוץ מבטים בדלת הסגורה, והלכתי למלא את הקערה של מיצי. ליטפתי אותה בזמן שהיא אכלה וראיתי בעיניים שלה שהיא דווקא כן אוהבת אותי. "למה אף אחד לא מבין שאת היפופוטמה?" שאלתי אותה. היא נחרה וליקקה אותי על האף והלחי השמאלית.



התעוררתי כשצד שמאל של פני רטוב משלולית רוק שהצטברה על הכרית בזמן שישנתי. אני שונא לישון מצונן. קמתי מהמיטה והלכתי לשטוף פנים. "איזה חלום מוזר" חשבתי לעצמי. "חלמתי שאני מגדל היפופוטם ושחברה שלי עוזבת אותי כי אני חבר מכה". "לפחות בחלום היתה לך חברה" אמר לי קול עבה. הבנתי שחשבתי בקול רם, הסתובבתי וראיתי אותו עומד שם ולועג לי. "עוד תהיה לי חברה, אתה תראה". "כן, בטח, מה שתגיד" הוא המשיך ללעוג, "ועכשיו תמלא לי את הקערה באוכל".
דשדשתי את דרכי למטבח ובעודי ממלא את הקערה, חשבתי: "איך אני שונא היפופוטמים מדברים!"

------

אוי, כמה שהסיפור הזה ישן. 
(כמה ישן ככה צעיר).
וכן, גם לי מגיע איזה סיפור של "ואז התעוררתי מהחלום"-פואנטה.

------
נכתב במקור אי שם בסוף שנות ה90

שיר מתחכם

קראתי ולא הבנתי.
אז קראתי שוב, כי בכל מקרה השיר היה קצר
אני אפילו לא יודע אם אפשר לקרוא לזה שיר
לא הבנתי מה כל-כך מיוחד בו,
סתם שיר מתחכם.

------

אחד השירים הראשונים שכתבתי שלא היו ברכת יומולדת.

------
נכתב במקור ב 07.05

נסיך (מ)עוין

אמרתי לה ש:
חמור על סוס לבן, זה
טוב רק בקרקס.

------
נכתב במקור בערך ב 06.07

הנה זה בא

עיניה מצומצמות לכדי חרך,
רוכנת,
אוושה מאוזני.
(היא מתחילה)
מלחששת,
עורי מתברווז,
אני מחייך בציפייה.
תנוכי נלכד בנשיכה,
מפויס בליקוק.
טפטוף תלתלים על פניי וחזי,
אני נדרך, מתאפק.

(עכשיו תורי)
בצפורן פרפרית, מחליק על קימור גבה,
עוצר רק קצת לפני.
היא מלווה את התנועה בשאיפה עמוקה של אוויר,
מזדקפת על שתי ידיים לכדי קשת הפוכה,
מביטה בי מבעד לצעיף שנעצם,
ולרגע, הכל דומם.
נשימות עצורות,
אף
תזוזה.
רק הציפורן ממשיכה באיטיות, לסמן את המקום באיקס...
ואז

(ניצחון!)
החרכים שוב נפתחים,
חיוך של תאווה.
היא משחררת את האוויר,
מפילה את עמודי משענות הידיים,
נצמדת,
הבל פיה בעורפי,
מפגש פיטמה.

מכוסה בשמיכת תלתליה,
אני עדיין לא זז.
מתמכר לרגע.
אבל אז
(עכשיו שוב תורה)
מתחילה תנועת אגן איטית, עגולה וארוכה,
וכעת, אני הוא זה ששואף את האוויר,
(ניצחון?)

הנה זה בא



------
הידעת? כל 1 האנשים שאהבו את השיר הזה, העדיפו אותו על פני ההייקו-ים.

------
נכתב במקור ב 07.06 (כבר לפני יותר מחצי עשור - wow)

הסיפור השוודי

האמת היא, שלא ברור מה היה שוודי בכל הסיפור הזה. או בכלל מה הופך סיפור שלא נכתב בשוודיה או על ידי סופר שוודי, לסיפור שוודי. אבל ככל שהתרבו הסממנים השוודיים, הוא היה צריך להבין שזה לא יגמר בטוב.


הם נכנסו לדירה שלה. דלת הכניסה היתה צבועה כולה בשחור-גואש. היא הדליקה את האור ואמרה "אני חייבת להשתין, תרגיש כמו בבית שלי". הוא כבר עמד לענות לה משהו שנון חזרה כשלפתע, בום, הוא התעטש בחוזקה, והרגיש מכה בקרסול. "יש לך חתול?" הוא שאל מבולבל. "לא. למה, אתה אלרגי לחתולים?" שאלה חזרה. "לא שאני יודע", ואז בום, שוב מכה בקרסול מלווה בהתעטשות. "מה זה?" הוא שאל כשהדבר האפור הקטן נגח לו ברגל. "זה בונסאי-פיל" ענתה בזמן שהלכה לשירותים, "אבא שלי הביא לי את זה, משוודיה". הוא הסתכל על היצור הקטן, ולא האמין. פיל בגובה עשרים סנטימטר עם חדק פצפון מנסה לדחוף לו את הרגל, באמצעות הראש הקטן שלו. "למה אין לו חטים?" הוא שאל. "כי זו פילה, דה" היא צעקה מהשירותים. "קוראים לה אגנתה והיא לא אוהבת שאני מביאה גברים זרים הביתה. מה חשבת, שאני אקח פיל ואמלוק לו את החטים? מה אתה חושב שאני, איזו מסרסת-זכרים-סדרתית?"

היו לו המון תשובות לענות לה, והוא ידע שאם ירצה, בטח יצליח לעצבן אותה שוב. הוא הרים את הראש מהפילה ושם לב שהיא יושבת בשירותים מבלי לסגור את הדלת, עם המכנסיים מופשלים ופישוק שלא בדיוק מנסה להסתיר משהו. הוא עשה את עצמו כאילו הוא לא שם לב, והתחיל להסתכל באוסף הדיסקים שלה. היה שם דיסק של "אבבא" ועוד אחד של "נושאי המגבעת", אבל שאר הדיסקים לא היו לו מוכרים. הוא הציץ אל עבר השירותים, היא עלעלה בפלייבוי. על השער היתה תמונה של שוודית בלונדינית חשופת חזה סיליקוני ענק. הוא התאפק בכוח לא להגיד לה שום דבר על זה שהיא מתנהגת ככה, רק כי היא מחפשת תשומת לב.

הוא כבר אמר לה את זה קודם, בפאב, והיא הסתכלה עליו במבט של רצח בעיניים, התקרבה אליו ואמרה לו: "תזהר, אני מכשפה". הוא התכופף אליה ובלי למצמץ, ענה: "בדיוק על זה אני מדבר: את תעשי כל דבר, תלבשי כל דבר או יותר נכון לא-תלבשי, ותגידי כל דבר שנשמע לך מגניב, הכל בשביל לקבל תשומת לב". האלכוהול נתן לו ביטחון וגם המסקנה שהגיע אליה מיד בתחילת הערב, שאין לו שום סיכוי עם אחת כזאת, גרמה לו לנקוט בגישה האמיצה של "אין לי מה להפסיד". וכנראה שזה הצליח. עובדה שעכשיו הם בדירה שלה. הוא בדירה שלה ולא אף אחד אחר, מהחברה שהיו שם.


הוא הלך לפאב עם יניב. יניב הוא החבר "המוסיקאי המגניב" שלו שתמיד גורר אותו לכל מיני הופעות הזויות שכאלה. "תבוא, יהיה ממש מגניב", אמר לו יניב. יניב מאד אוהב את המילה מגניב, ובכלל, יניב אוהב חרוזים. "זה מופע ראפ מצוין, שחבל על הזמן. אני מביא איתי את האורחת שלי משוודיה. יהיה מלא בכוסיות". התוספת הקטנה הזו למשפט, היא מה שמצית אצלו כל פעם מחדש את שביב התקווה. אז הוא בא, ודי מהר הבין שזה לא בשבילו.

הפאב היה נטול כוסיות, אך מלא בערסים חמושים בשרשראות נושאות עדיליוני דולר ומגני-דוויד. האורחת השוודית התבררה כשוויצרית. נגנית חליל-רועים-שוויצרי במקצועה, שנראתה כמו קצת רועה צאן שוויצרי שהתחפש בהצלחה לאחת הכבשים שלו. גם המופע, שהיה למעשה ערב 'מיקרופון פתוח', לא היווה סיבה מספקת להישאר. חרזנות זולה בעברית עילגת שמבוצעת על ידי אנשים עם מנעד של צליל אחד, לא בדיוק עושה לו את זה. אפילו הבירה לא גרמה להם להישמע מוכשרים יותר. הוא כבר רצה לקום וללכת, אבל אז, היא עלתה לבמה.

היא לא היתה יותר מוכשרת מהאחרים, אבל זה בכלל לא שינה לאף אחד, כי היא היתה כוסית-על. כוסית שיודעת שהיא כוסית. היא לבשה מכנסי עור שחורים כל-כך צמודים שספק רב אם היה שם מקום לתחתון. אולי רק לאיזה חוטיני שהתחבא בחריץ התחת העגול שלה. היה לה מעיל עור שחור שהיה סגור בכפתור בודד וגלה לכל דורש (וגם לאלו שלא) שאין כלום מתחתיו, מלבד חזייה שחורה כמובן, אשר תמכה בגבורה בזוג ציצים מפוארים. היא בהחלט חשפה טפחיים. לאיש לא היה אכפת איך או מה היא שרה. גם כשהפסיקה את הראפ באמצע לטובת קטע ריקוד של סלסה ברזילאית, לא נשמעו שום מחאות מצד מעריצי ההיפ-הופ. כולם ישבו מהופנטים למראה העכוז שלה רוקד; מקפצץ לימין ולשמאל, עולה ויורד בתנועות סיבוביות לקצב תופי המוסיקה. היא זכתה לשריקות ולמחיאות כפיים סוערות. ירדה מהבמה, סירבה להצעות מסוגים שונים, והתיישבה בקצה השולחן שלהם. יניב, שמכיר את כולם, נישק אותה על הלחי, והציג את שאר חבריו המוסיקאים המגניבים, את הרועה השוויצרית, ולבסוף גם אותו, למרות שהוא "לא מוסיקאי" אלא סתם "חבר ילדות מהשכונה".

הם מצאו את עצמם יושבים זה מול זו, בקצה השולחן. לא דיברו. הוא התעלם כשהיא נפנפה במעיל העור שלה, תוך קריאות "וואו, איך חם לי". חייך לעצמו, כי הבין שהיא מתגרה בו, מפתה אותו להתבונן ב"חזה לדוגמא" שלה. היא בטח רגילה שגברים עושים כל מה שהיא רוצה, חשב לעצמו. הוא המשיך לכאורה להתרכז בהופעה, והיא נשארה לשבת עם המעיל פתוח לרווחה. כשההופעה הנוכחית הסתיימה, הוא מחא כפיים, הסתובב אליה והסתכל לה בעיניים כשהוא מקפיד שלא לפזול אל עבר החזה. היו לה עיניים חומות בורקות, מאופרות באיפור שחור כבד. הוא ידע שאין לו סיכוי איתה ובכל זאת, שאל: "תרצי לשתות משהו, איזו בירה?" היא הזמינה חצי טובורג, הוא לקח שליש. היא גיחכה, הוא לא הגיב.

התחילה להתפתח ביניהם שיחה מוזרה. לא ממש שיחה, יותר כמו קטעי שיחה: היא הפגינה שעמום מוחלט. הסתכלה לכל הכיוונים במבט מחפש, החזירה מבט מצמית לכל מי שנעץ בה עיניים עד שהם השפילו את שלהם, ומדי פעם זרקה לעברו, איזה משפט, אפילו מבלי להסתכל עליו. "נדמה לי ששכחתי ללבוש תחתונים היום". והוא, בחצי חיוך השיב לה: "וואלה". שם לב שהיא קצת מרוגזת כששאלה אותו "מה וואלה?". "לא הייתי אומר שזה משהו שקורה לכולם, אבל זה בסדר. אני מתאר לעצמי שלפעמים שוכחים ללבוש תחתונים, לא?". היא לא הגיבה. אחר-כך, זרקה עוד משפט: "נדמה לי שהתוכים שלי מתו". "וואלה. ולמה 'נדמה לך' שהם מתו?". "כשקמתי בבוקר, מצאתי אותם צפים הפוך באקווריום". כעת הוא לא הגיב. הבין שהאדישות היא הקלף המנצח שלו, כנגד הניסיונות שלה לזעזע אותו. "מה אתה חושב?" היא לא ויתרה. "לא יודע. אף פעם לא גידלתי תוכים". בזוית העין, ראה מהבעת פניה, שבמשחק הזה שלהם, עוד נקודה נזקפה לטובתו. הבין שהיא החליטה להשתמש בתותחים הכבדים, כששאלה: "רוצה לגעת בציצים שלי? הם אמיתיים". אך הוא כבר היה עמוק בתוך המשחק, ולכן ענה: "אה, אולי אחר-כך". מאיפה באו לו כאלו יציאות בנון-שלאנט, הוא בעצמו לא ידע. הוא שלף אותן כי הן שעשעו אותו, אך בעיקר כי הן הרגיזו אותה בצורה שכנראה הדליקה אותה, כי היא הפסיקה להתבונן לצדדים והתמקדה בו.

היא המשיכה לנסות עוד משפטים, והוא ענה את מה שענה, ואז לקראת סוף המופעים, היא רכנה אליו כך שהשדיים שלה נמעכו על השולחן ולחשה לו אל תוך האוזן לחישה רטובה: "אני שוודית. משני הצדדים". "וואלה", הוא אמר בפעם המי יודע כמה, ולגם מהבירה. ואז היא התפרצה. "תגיד, אתה אידיוט או משהו? אני באמת נראית לך שוודית? יש לי שער שחור, עיניים חומות ועור שחום. אם כבר אני נראית כמו משהו, אז זה ברזילאית. יש לי מראה ברזילאי קלאסי. רק אידיוט יאמין לזה שאני שוודית. מה שאומר שאתה אידיוט!". היא שילבה ידיים בחיוך ניצחון. "בסדר", הוא אמר. "מה בסדר? בסדר שאתה אידיוט?" היא שאלה בחצי צעקה. בשולחן הסתכלו עליהם בחשד, ואפילו הראפר החובב התורן התבלבל ואיבד את הקצב. הוא ענה לה בקול שקט, "אין לי בעיה עם זה שיש לך מראה ברזילאי ותחת של ברזילאית, להפך. אבל גם אין לי שום דבר נגד שוודים, ובטח לא נגד שוודיות. חוץ מזה שבנבחרת שוודיה, יש גם שחקנים לא בלונדינים. אז מבחינתי את בהחלט יכולה להיות שוודית עם מראה ברזילאי, משני הצדדים או אפילו משלושתם. איך שאת רוצה, תפאדל. ועכשיו, תסלחי לי, אני צריך ללכת לשירותים". והוא קם והלך לשירותים. ובזמן שהשתין, חשב שאולי זו בכלל נבחרת הולנד ושהוא התבלבל. פתאום, מישהו ניסה לפתוח את הדלת, אז הוא צעק: "רגע". שטף את הידיים וכשיצא מהתא, היא חיכתה שם. דפקה לו צרפתית בטעם בירה ואמרה "בוא נלך מפה, יש לי הפתעה בשבילך".


עכשיו הם בדירה שלה, והיא דוחפת אותו על המיטה ומתחילה להוריד לו את המכנסיים. ברקע יש מוסיקה אפריקאית, עם הרבה תופים. הווליום גבוה וגם האלכוהול נותן את אותותיו. היא מפשיטה אותו ומנשקת ותוך כדי רוקדת ומתפשטת בעצמה. זורקת את המעיל לפינת החדר ומשחררת את צמד העופרים לחופשי. "הנה, הגיע הזמן לבדוק אם הם אמיתיים", חולפת מחשבה בראשו. כשהיא מפסיקה לרגע את ההתפתלויות, הוא מסתכל עליה, והיא באמת כל-כך כוסית, שהוא לא מאמין שזה קורה לו. ואז היא מחייכת, עם העיניים הנוצצות האלה שלה, והוא מרגיש שהידיים שלו קשורות באזיקים לראש המיטה, אפילו לא שם לב שזה קרה. ולפתע, היא מפסיקה ויוצאת מהחדר. הוא מנסה לשחרר את הידיים אך ללא הועיל. הוא מרגיש חסר אונים לחלוטין. תחושה מבשרת רע עולה ומציפה אותו, וההכרה שבמשחק הזה הוא כנראה לא יצא הכובש המנצח, מחלחלת לתודעתו. מתוך ערפילי הבירה, קולות בראשו, במבטא שוודי או אולי פולני, מתחילים לומר לו: "נו, באמת חשבת שתצליח להשיג מישהי כזאת? אתה כזה תמים". הוא מנסה להתעלם מהם ולא להישמע מודאג, כשהוא צועק אחריה: "לאן את הולכת?". מהחדר השני נשמעת צעקה: "הבטחתי לך הפתעה". והוא כבר מדמיין איך היא חוזרת עם מצלמת אינטרנט או אפילו יותר גרוע. אך לפני שהפולניות מתחילות שוב, היא שבה עם צנצנת קטנה ובתוכה אבקה לבנה. "מה זה?" הוא שואל, וחושב על זה שאין לו שום מושג איך נראה אופיום לדוגמא, ושאפילו סיגריות הוא לא אוהב. מחשבתו נקטעת באחת. היא מפשילה לו את הבוקסר, מטפסת ומתיישבת על הברכיים שלו. כעת הוא ממש לא יכול לזוז.

היא ממוללת את האבקה ביד אחת, צוחקת ואומרת: "משחק חדש. משחק האמת והשקר. אני אגיד שני משפטים, אחד אמת והשני שקר, ואתה צריך לנחש איזה משפט הוא מה. אם תטעה, תיענש. אני מתחילה: אלף - אני שוודית. בית - אני מכשפה." היא נראית מאד מרוצה מעצמה. הוא לא עונה, והיא ממשיכה: "פתאום אין לך מה להגיד, אה? אז כדי שלא תגיד שאני מכשפה רעה", היא צוחקת בקול רם, "הנה רמז קטן שיעזור לך לפתור את החידה". היא מרימה בידה השנייה משהו קטן ואפור מהרצפה ומנפנפת בו אל מול עיניו. גם בלי המשקפיים הוא רואה שזאת הפילה הננסית. היא מניחה את הפילה על הכר לידו ומתחילה ללטף אותו בתנועות ארוכות, מהחזה לבטן. "איזו מתוקה, נכון שהיא מתוקה?". הוא לא עונה. "אתה יודע, אין דבר כזה, פילים ננסיים", היא אומרת, והלטיפה מתחילה להפוך לשריטה מציפורניה הצבועות שחור. "בטח שלא בשוודיה", היא מוסיפה בטון מגחך. "אבל למי שיש אבקה כמו שלי, יכול לגרום לפיל להצטמק עד לפחות מעשירית מגודלו. מה אתה חושב שזה יעשה ל'חדק' הזקוף הזה שלך?" היא ממשיכה את תנועת ה"ליטוף" עוד קצת למטה, הוא מתנשם. "אז מה התשובה שלך עכשיו? אה? נראה אותך אומר 'וואלה'".

הוא לוחש משהו, והיא רוכנת כדי לשמוע אותו. "אני לא אלרגי לחתולים", הוא אומר. "מה זה קשור?" היא שואלת והוא מבחין שהיא מתעצבנת על כך ששוב הוא הצליח לענות תשובה שהרגיזה אותה. הוא ממשיך בלחישה מהירה, בקול מאונפף במקצת: "מאד קשור. שני משפטים, אמת ושקר. אלף - אני אלרגי לחתולים. בית - אני אלרגי לפילים." ואז, בום, הוא מתעטש. והאבקה הלבנה מתעופפת מהצנצנת, מתרוממת באוויר מעל  לשניהם, ונוחתת לאט ובעדינות כמו השלג בשוודיה.

------
נכתב במקור ב 03.06
הורדת פסיקים מאסיבית והוספת מספר נקודותיימים (אחרי הכל, מדובר בסיפור שוודי) התרחשה ב 07.11

הצעת הגשה

לבשל במיץ
של עצמי, להתפלפל,
לרתוח, למוק.

------

ובאמת כדאי כבר שארכוש מילון -
זה יכול היה לעזור לברר האם קיימת בכלל המלה "למוק" (שורש מק"ק, שם פועל בבניין נפעל? או בבניין קל?)
אם לא, אזי ברור שמדובר בחירות משוררים,
עלגים.

------
נכתב במקור ב 12.10 (והתגלגל לצורתו הסופית(?) ב 06.11)

אושר

לאלונה.

 - "ואם אני אלך לשם עכשיו, אני אמצא אותו?".
 - "תבואי עם ציפיות נמוכות".



כל-כך הרבה אנשים מחפשים את האושר, אפילו אני, אבל אף פעם לא האמנתי שאמצא אותו אצלי בבניין, בדירה שבקומה הראשונה.
לא, אני לא מדבר בצורה מטאפורית על אהבת חיי או על איזו שטות שכזו, אני מדבר על האושר ממש. יש לו אפילו שלט על הדלת שעליו כתוב: "כאן גר באושר", רק שהבי"ת מחוקה.

בכלל לא חיפשתי את האושר, חיפשתי חלב. השותפה שלי לדירה הזמינה אורחים ונגמר לנו החלב, אז התנדבתי לנסות ולהביא חלב מהשכנים. הדירה שלנו ממוקמת בקומה הרביעית של בניין בן ארבע קומות. הדירה בקומה השלישית משמשת כמשרד שהיה כבר סגור בשעה הזאת. בדירה בקומה השנייה, לא היה אף אחד, כך שלא היו לי תקוות גדולות כשעמדתי מול דלת דירתו של האושר.

דפקתי על הדלת. הוא פתח אותה לבוש במכנסי טרינינג כחולים וטישירט לבנה ואוורירית, מהסוג שמוכרים בסיני. שאלתי אותו אם יש לו חלב, והוא ענה לי שהוא מצטער ובדיוק נגמר לו, אבל אולי אני רוצה להצטרף אליו לכוס תה ועוגת גבינה.
הסכמתי. אם אין חלב לקפה אז כבר עדיף לשתות תה.
בזמן שהוא חלט את התה, סיפרתי לו קצת על עצמי: סטודנט, עובד, לומד, שום דבר מיוחד. בזמן שאני שתיתי את התה, הוא סיפר לי על איך זה להיות האושר. בגדול, אם הבנתי נכון, זה אומר שצריך להסתובב הרבה בעולם, לעמוד ליד אנשים ועל ידי כך, לגרום להם להיות מאושרים.

שאלתי אותו אם זה לא יותר מדי עבודה לאיש אחד, "זאת אומרת עם כל האומנים שיוצרים את יצירת חייהם, המדענים שפורצים פריצות דרך במדע, הזוגות המאוהבים, אנשים על טריפים, שלא לדבר על כל אלו שכל הזמן רק זורמים מלאים באנרגיות חיוביות. אתה זה שצריך לגרום להם אושר, לא?"
אז הוא ענה לי שדווקא לא. שלגבי מדענים, אומנים וגם אנשי עסקים, זה בדרך כלל לא בתחום אחריותו, אלא באחריות הצלחה, ולגבי זוגות מאוהבים, הוא חולף לידם רק לרגע, ואחר כך זה כבר תלוי בהם. "חוץ מזה", הוא המשיך וגילה לי, שיש לו המון בובות בדמותו, עשויות מקרטון, שעובדות יופי על אנשים בטריפים, וגם על אלו שזורמים, "הם בכלל לא שמים לב להבדל", אמר לי וצחק. "רוצה לראות אחת?"
אמרתי שכן, והוא הלך לחדר השינה שלו וחזר עם חתיכת קרטון, שיותר מכל דבר אחר, הזכירה לי מטרת דמות, אלא שבניגוד למטרות הדמות בצבא, לזאת היו עיניים נוצצות ופה מחייך. "קח, מתנה", הוא אמר לי, "יש לי עוד המון".

אכלתי בביס אחד את חתיכת העוגה הקטנה שהוא נתן לי, ושאלתי אותו מה הוא עושה כשהוא חולה. הוא השיב שהוא אף פעם לא חולה, ואז עצר לרגע, התבונן לצדדים, רכן לעברי, ולחש שאם לפעמים אין לו כוח לעבוד, הוא מבקש מאחיו התאום, עושר, ללכת במקומו, וברוב המקרים זה מספיק לאנשים. הבטחתי לא לגלות לאף אחד, למרות שהוא לא ביקש.

סיימתי את לגימת התה האחרונה, אמרתי לו תודה, והחזרתי את מה שנשאר מעוגת הגבינה למקרר. הוא התחיל לשטוף כלים ולספר לי עד כמה הוא אוהב לעבוד עם ילדים, אבל אני קטעתי אותו ואמרתי לו שאני חייב לרוץ, ושנדבר בהזדמנות אחרת.

עליתי בחזרה לדירה. כשנכנסתי, השותפה שלי שאלה אם מצאתי חלב אצל השכנים. עניתי לה שאני יודע שלשכן בקומה הראשונה יש חלב, כי ראיתי שיש לו שני קרטונים חדשים במקרר.
"אז למה הוא לא נתן לך אחד?", היא שאלה, "יהרוג אותו לראות אותך מאושר?"
"לא יודע", השבתי, "לדעתי, הוא סתם שקרן וקמצן. לכי תנסי לבקש ממנו את, אולי לך הוא כן ייתן חלב, אני חושב שהוא יותר אוהב בנות.

נכנסתי לחדר שלי, לקחתי טוש שחור וציירתי על בובת הקרטון משקפיים ושפם, ולרגע קצר הייתי מאושר.

------

קצת ישן אבל עדיין...

------
נכתב במקור ב 05.05

חרחורים על חחיים בכירורגית ב'

חש את המיטה
רועדת. אחות? -לא. זה
רק הלב שלי.

------

בניגוד למצופה ממסיבות פורים, אחיות מוסמכות (חונגריות ואחרות) לא מסתובבות בביריות.
חבל.

לפעמים.

------
נכתב במקור ב 12.06

מזל

          מזל,
אני רוצה לעשות אותך מאושרת,
יותר(?) מזה,
אני רוצה לעשות אותך.

אני רוצה לעשות אותך מאושרת
יצוקה,
אני רוצה לעשות אותך מועשרת, מתוקה,
מוצקה
שלי,
אני רוצה לעסות
אותך,
ללוש,
(אני רוצה) לאפות אותך.
אני מבטיח למלא אותך
בהבטחות.

רוצה אותך, גם יפיפייה וגם אפוי-פויה,
עם חוכמה פנימית, עטופה
ביופי
פנימי.
מטורפת
(טרופה) לשעבר,
בוערת מחום גוף,
כמהה למגע שפתי.
אני רוצה לאכול אותך,
כמו עוגייה,
           מזל.

ואז, לשבור אותך,
לחדור לתוכך
ואת,
מרוסקת,
מפירורי הוויתך, תבטיחי לי עולם ומלואך,
רק שאקח אותך.
ואני לא אאמין לאף מילה.
אנטוש אותך,
זרוקה,
ריקה,        מבפנים.
ואלך,
בלי לתת חשבון לאף אחד.

כי אני, לא מאמין בגורל,
          מזל.
מכיר את החלאות האלה,
שכל היום יושבים וכותבים (פתקים),
הם מהסוג שדופקים וזורקים.
(אבל רק אחרי שטובלים ובוזקים.)

ועכשיו, שקט של ריכוז סיני עתיק.
צריך לשנן את המספרים,
ארבעים, שבע, שלושים.
שיהיה
         למזל.

------

נכתב בהשראת כתיבתה של שיר נוטמיין.
 
------
נכתב במקור ב 07.06

רקע לא רומנטי

כשהחובש שאל אם זה כואב,
שנינו ידענו שמדובר בשאלה טיפשית.
עם סכין קצת משוננת בתוך הלב,
קשה לומר שזה נעים.
(ובכלל קצת קשה לדבר)
אבל הוא בכל זאת התעקש
שאתן מספר בין אחת לעשר.
אז נתתי,
מספר לא רציונאלי.
ואז זה כאב יותר
כי צחקתי
לעצמי
(או לפחות ניסיתי)

בינתיים הוא שיחק עם הפצע כמו בקווה-קווה
ומלמל לעצמו בשייקספיריות: "לתפור"
"לא לתפור"
"לתפור או
 לא לתפור"
"לתפור, לא לתפור" 
"לתפור לו או..."
ובאווירה תומכת אובססיית-דילמות שהשתררה
חשבתי על זה שהיא אפילו לא הכירה אותי.

ובכל זאת


בסוף לא תפרו,
מחוסר עניין כירורגי.
הפצע לא היה עמוק מספיק
(אחרי הכול, מדובר בסכין קצת משומשת,
 יד שנייה מפורנוגרף)
אבל הכאב נותר

לא רציונאלי.

------
נכתב במקור ב 06.11

תמר סומא (או פוסטמה אפיסטמית)

משו אצלה
רקוב מהבסיס.
שגם הבירה מתקשה להסוות.

דייט מיותר
מחורבן מכדי מגע,
לא ניתן להציל בזיוף.

הלהט דעך, וגווע
מבט מרוכז בשום דבר.
בין שולחנות, מלצרים עוברים,
ודום מחשבתה, געיות וקרקורים

בליינד דייט עם פוסטמה אפיסטמית.


------

מוקדש לה.
פוסטמה אפיסטמית מגדיר אותה היטב,
מגדיר אותה היטב.

------

בהשראת "תמונה אימפרסיוניסטית" מאת עמליה זיו.
כך שיתאים ללחן של ערן צור, שהתנגן בראשי לאחר הדייט.

וברור ש 'משהו' כותבים עם ה'.
ה- ה' הושמטה מטעמי משקל ולא מתוך אתאיזם לוחמני.
לכל בעלי הרגישות הבלשנית, עמכם הסליחה.

------
נכתב במקור ב 06.06
ההערות (אינן רופאות) והינן חלק אינטגרלי מהיצירה.

אנקילוגלוסיה

אם אשכחך, אה...

נו, זה על קצה הלשון,

אה... ירו שם, לא?

------
אם הייתי מפרסם את זה לפני יומיים הבלוג הזה עוד היה עלול להיות אקטואלי.
נו שוין.

אה כן, ואנקילוגלוסיה היום זה השקדים של פעם.

------

נכתב במקור ב 12.10

קבנוס

סוס-זמני מפנה
אלי אחוריו, צוהל
ולא משמחה

------
נכתב במקור ב 12.10

(וכן, רוב היצירות החדשות הן הייקו)
 

גחלת סתיו

בחלום חיי נשמטתי
נפילה חופשית
אל תוך אגם של גחלים לוחשות.

ועכשיו כואב לי.

לא מהנפילה, לא מהחבטה ולא מהכוויות.
גם לא מאובדן החלום, החופש
או מהצפייה בחיי מתרחקים
וקטנים.


כואב לי מהלחישות.

------
נכתב במקור ב 03.09