יום שני, 20 בדצמבר 2010

במקום נפנוף פרידה (או חולשת משיכה)


וכשהתפוחים יפלו מעצמם רחוק מהעץ,
חלולים
כמשמעויות,
יחבטו באדמה
בקולות עמומים
של רעמים רחוקים,
וכמו זיכרונות
יתפצחו
אל קרקע המציאות.

אדי הסיידר יתנדפו לאיטם
בשובל של בושם ישן,
ומתוך ערפל סגלגל כהה
התולעים תצצנה
בעיוורונן
            הכמה
וגם את

תפוחה מנינוחות הקומפו(ס)ט,
תיסובי,
תביטי
ותתהי
בחליפת הזמן

            ופתאום
כמו פקק שעם ברגע השיא,
תראי בבהירות מחווירה את העתיד
וסיבותיו.
הרף לפני הקריסה
בפאתי הקץ,
ההכרה שתססה בסתר מוחך
תנץ
ותביני
שזה לא
           החץ
שהחטיא את המטרה

זו המטרה שהחמיצה את החץ.

------
 נכתב במקור ב 02.10

יום שבת, 18 בדצמבר 2010

הערה לגבי הערות


כששטף אותי גל ההייקו-ים הראשון (עוד בימי הבמה התמימים) לא יכולתי להמנע מלכתוב גם הייקו-ים פחות מסורתיים מהמקובל. אחד מאותם הייקו-ים היה הארס-הייקו הבא:

מתעלם מכלל
עונות השנה, בפרט
מהדובדבן.

(נכתב במקור ב 05.06)

בתגובות שנכתבו לקובץ ההייקו-ים ההוא, התעורר דיונון (לא הרכיכה הימית ממחלקת הראש רגלאים אלא דיון קטן) לגבי מספר ההברות במילה "מהדובדבן", והאם ספירת הברות היא בכלל רלוונטית להייקו-ים בעברית. הפולמוס הנ"ל סיפק השראה להייקו הבא (שעד עתה לא פורסם):


(אה?)נליזה נומרית

כמה הברות
יש ב"מהדובדבן"? (אה?)
וביוגורט תות? (אה?)

(נכתב במקור ב 02.07)


וכעת כל שנותר לראות זה האם הסיפור הזה (שהוא יותר "פוסט" מאשר סיפור) נותן את המוטיבציה הנכונה לקוראים להגיב...
Well?

יום ראשון, 12 בדצמבר 2010

הפרעה בלי עין (הרע)


פיסח בראש
חומד (לצון?) פרות ש
גועות בצחוק: "ממממממממום!"

------
אזהרה - ההייקו לעיל עלול לשעשע פותרי תשבצי הגיון בלבד.

------
נכתב במקור ב 11.08 (ונסגר סופית(?) ב 12.10)

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

משקולת


אגם מנוחה
אף דג לא צף על פניו
וגם אני לא

------
נכתב במקור ב 12.10

יום שבת, 27 בנובמבר 2010

אתלטיקה קשה


נמאס לי.
נמאס לי.
נמאס לי כבר מהמרוץ הזה.
עוד הקפה ועוד הקפה,
השחיקה מתבטאת לא רק בסוליות הנעליים.

שוב ושוב, רואה את אותם האנשים,
כולם שועטים לכל מיני כיוונים,
- אין בכלל קו גמר.
ברי המזל נופלים מיריות המזניק,
השאר ממשיכים,
ממרפקים, דורכים,
מרגיש כמו משוכה בריצת מכשולים.
רוצה להתכרבל בתחתית בור המים,
לתת לכולם לדלג מעלי,
וכשאף אחד לא ירגיש (בזמן נגינת ההמנון?),
לתפוס איזה מוט ופשוט לקפוץ החוצה מהאצטדיון,
אבל אני כבר לא בכושר (חריזה).

בזמן שאני עם עצמי,
מנהל מערכת יחסים עם בור חול תובעני,
בטלוויזיה מראים אתלטית דיסקוסית משוודיה.
למדתי לא להתפתות (תוצאה של אימונים מפרכים),
ואכן, הנה מופיע גם החבר שלה,
הנועץ - כידון הזה.
לי כבר מזמן, אין למי להעביר את המקל, המכביד.
שמישהו יעשה טובה ויהרוג את השליח.

שוב מגביהים את הרף,
נמאס.
באמת שאין לי כוח.
אין בי רצון לנצח,
(העיקר ההשתתפות?).
מייחל לטעות של מיידה הפטיש,
שבמכה חלקה אחת, יעצור את השעון הפנימי שלי.
גם זו דרך להתעטף בדגל.

ובינתיים, אני ממשיך לרוץ.
בריצה, המחשבות מתקצרות,
נכנסות לקצב,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי,
נמאס לי!

------
נכתב במקור ב 03.06

יום שני, 22 בנובמבר 2010

תקופת האפר של הפיניקס


מסתבר שפרמנידס טעה.
האין ישנו והוא נמצא בתוכי.
הוא התחיל בתור תחושת ריקנות, והיום הוא כבר מחולל פלאים.
כלום שממלא אותי.

הוא מת לצאת החוצה. מגרד את הדפנות מבפנים, שורט בתופרים את הקירות החלקים, ובאופן מוכר, תמיד נכשל ונופל לתחתית הסרעפת, למקום שם בוקעות האנחות.
הוא לוחש לי "שחרר אותי! ואז תהיה כמו כולם".
אני מביט אל עבר להקת היענים. אצל כולן, הראש טמון עמוק בתרבות החול.
אני תוהה כמה מהן אמיתיות, וכמה מהן יענים קטועות ראש, שרק משתלבות מצוין על ידי חיקוי הזרם. (איך לעזאזל מחקים זרם?) יכול להיות שכולן כבר מזמן איבדו את הראש.

הוא ממשיך לנקר "רק תספר למישהו, ותרגיש הרבה יותר טוב".
אני חושב על התוכיה עם משקפי האינטלקט העדינות, הדורה בנוצות תואר שני. יושבת על נדנדה לצד ספה ירוקה ואומרת: "ומה אתה חושב על זה?", "קררורר", "ואיך זה גורם לך להרגיש?", "קררררע", "ספר לי על ההורים שלך".
ואני שותק.
המקור שלה לא מתאים לפיצוח סודות גרעין או נפש, הוא מושלם לערעור על ציוני 'תשעים ו...' ולדריסת מתחרים.

שגרת האדישות שלי (או שמא זו אדישות השגרה?) מרגיזה אותו.
מתוך ערפל קרב של כריות פוך, הוא צווח בקול מאשים “Let my people go!”. אני לא עונה וממשיך לעבוד. הוא מתנפנף בפראות, קורע בבשרו, ואני תוהה מה ישתיק אותו?
אולי כדאי שארכוש שקית של זרעי אושר ואבלע מלוא החופן. או שפשוט אקפוץ ואעוף עד אובדן חמצן לדעת. העיקר להיפטר מהרעב המקרקר שכבר מקרין ללב ולאונה השמאלית.
ביד אחת אני מסמן את הנתיב בסכין גילוח, מוכן להתמודד עם המבט של המראה.
הוא מסתכל עלי כאילו אני הקוקו.

כעת הוא שותק. וכמו קורמוראן עיראקי, משכשך את כנפיו בנוזל מרה שחורה. אך אני כבר יודע מה הוא אומר ללא מילים.
אני פונה לחפש גדת נהר, נקייה מקני סוף. שם אחפור שוחה, ארפד במקלות קינמון, אשתרע ואלחש מבפנים:
"פרמינדס טעה".

------
נכתב במקור ב 10.06

יום שישי, 27 באוגוסט 2010

הייקו 3


קופץ למשמע,
קול רשרושים חשודים,
רחשי הלב.

------
נכתב במקור ב 05.06

יום שישי, 16 ביולי 2010

משפריץ על מוצצות


צד יתושות עם אקדח מים
משפריץ על מוצצות
(ג'י, נראה לי שאני מפספס את הנקודה...)
לא מבין על מה כל הבאזז
למה כולם מאדימים פתאום
מתגרדים באי נוחות
ומצקצקים
למראה קצת דם
ידיי (הגואלות) מגואלות
אך מצפוני שקט
כמו גם החדר
(סוף כל סוף)
הכנה לקבר
מלא
בדממת הנשימות שלי
ובהיעדר ה(חר)חורים שלך
ושוב אני שוגה
ב

(בהשלמה)

בעומק אזני,
השבלול זוקף את מחושיו המושחזים
ממרחקים,
נחירה מוכרת קרבה ומתגברת
רווית בוז זז
 ז
      ז
ז
     ז
         ז
     ז
 ז
   ז
      ז
   ז
  ז
 ז
 ז
ז
!

------
נכתב במקור ב 05.10 

יום שישי, 9 ביולי 2010

תודה לאל


הגשת תרגיל,
כיבוי מחשב בנשיפה,
עין אדומה.

------
נכתב במקור ב 06.06

יום שלישי, 29 ביוני 2010

אינטימיות פתע


אינטימיות פתע, אינטימיות פתע,
אינטימיות פתע!
פעמוני הפלאפון מתריעים
Incoming, incoming
הודעה נכנסת,
פולשת, חודרת
מבעד לשריון הקשקשים
והשערות הלבנות.
בזהירות של חבלן ותיק, אני פותח את המעטפה,
לא דיברנו שנה, ופתאום
(בום)



"אהובי"



אחר כך, בניתוח הלב הפתוח,
האחיות (לצרה) הרגיעו שמדובר בתופעה שכיחה:
התקף T9
"בודאי"

------
נכתב במקור ב 06.10  

יום שבת, 29 במאי 2010

הייקו 2


כורת ת'ענף
שעליו אני יושב,
שלכת אדם.

------
מספר שנים אחרי שההייקו הזה נכתב פתאום חשבתי שיכולתי לקרוא לו "עץ החלטות".

------
נכתב במקור ב 05.06

יום חמישי, 20 במאי 2010

מורפוזה מתה


פאב. גולם לוגם,
פרפרית מושכת אש,
דכדוך זוחל. פאב.

------
נכתב במקור ב 11.09

פרידה בחרוזים


תחושת אין - משקל,
מילים צפות בחלל,
טריקה, אויר דל.

------
הייקו 
נכתב במקור ב 05.06

יום שישי, 30 באפריל 2010

תחת אש


אחור(י)ה
לפני
הפוכה
ממני
מלאת סתירות
(ממני?)
שונאת משחקי מילים
אוהבת חידודי לשון
מתחלחלת בקלות
(ולא מלשון חלחלה, חלילה.
לשון - חלחולת)
מלוחלחת
ללא חת
(וחדק
- כאן אני נכנס
לתמונה
ולמסגרת)
מזדקרת
מניפה את עצם הזנב
הכי גבוה שאפשר
פנים אל תוך הכר
בולעת
מילים ממולמלות
"בוא אלי"

לחיים לבנות
ורכות
משימוש תדיר בקרם גוף איכותי
מסבירות פנים(?)
מזמינות:
"בוא, היכנס"
ואני נכנס
לאט. לקצב.
אוחז בקרנות האגן
קדימה ואחורה
וחושב:
קדימה
"בת-זונה!"
אחורה
ולא אומר.
קדימה
וחושב:
אחורה
"מה אם הייתי אומר 'בת-זונה'?"
"אה?"
קדימה חזק
ומרגיש שהקץ קרב
וחושב על הזקנה ליד הסופר
שתמיד שואלת
"אדוני יש'ך אולי חמש שקל?"
וזה עוזר
ואני מרשה לעצמי יותר
הכר נאנק
ואני חושב על עבודה
אבל לא על ההיא מהעבודה
לא כדאי
סכנת נפילה
אני משפר אחיזה
חוזר למסלול
"אדוני יש'ך אולי חמש שקל?"
"בת-זונה!"
קדימה חזק
הכר מגביר קצב
עולה אוקטבה
ואני, עם לחי בכל יד
רוצה להכות
בפלשתים
להיות גיבור        נערץ
למות.
ורואה את ההיא מהעבודה
ואת זו שלפניך
ואת הראשונה
להן יש פנים
ופתאום מבין
שמכל מה שהיה
זה מה שנשאר
ונגמר


אחורה מה(חו)ר
מסדרים נשימה
ללא קהל, ממשיכים בהצגה
תמה הקידה העמוקה
אין תשבוחות
אף תודה למלבישות (אך ח"ח למפשיטות)
הכר (שוב) לא היה מהודק דיו
וכנראה ש"אנחנו צריכים לדבר"...

שתיקה

את מפנה לי את הגב
(עכשיו) אני מזהה אותך
מזהה לך ת'צורה

------
נכתב במקור ב 12.09

יום שלישי, 16 בפברואר 2010

שבור בפנים


לפעמים אני מרגיש
כאילו אין לי אף אחד,
שאין טעם (וריח) לחיים,
ושכבר עדיף לדפוק את הראש בקיר.
ואז
זה מכה בי,
ואני מבין
שזה לא לגמרי נכון,
ושיש לי בדיוק
           אף אחד
שבור.

------
נכתב במקור ב 04.07

סטירה מצלצלת מצוין


זהו, הסרט נגמר. הכתוביות עולות, האור נדלק באולם ואנשים מתחילים לצאת החוצה.
הוא נשאר ישוב בכסא. כולם מתעלמים ממנו, אפילו לא מבקשים ממנו סליחה כשהם חולפים על פניו. זה מרגיז אותו, אבל הוא לא אומר כלום, שותק, מחכה שכולם יצאו.
סדרן נוסף נכנס, עולה במדרגות לראש האולם ומוודא שהוא ריק. גם הוא מתעלם ממנו. מבטו מרפרף על המושבים וגם על שלו, אך הוא ממשיך להתנהג כאילו שהוא בכלל לא שם לב אליו, ויורד בדילוגים בחזרה לתחתית האולם.
ההתנהגות הזו מרגיזה אותו אף יותר, הוא מת להתפרץ על הסדרן ולצעוק עליו, מה זאת ההתעלמות הזאת? מה, הוא לא בן אדם? אבל במקום זה הוא נשאר בכסא, לא זז, ולא משמיע הגה.

השעה כבר אחרי חצות, זו ההצגה האחרונה להיום, הוא יודע שהוא לא יוכל להמשיך ולשבת כך לנצח, ובכל זאת, הוא מרגיש שהוא פשוט לא מסוגל לקום מהכסא.
שני עובדי ניקיון נכנסים לאולם, הם עוברים שורה, שורה ומנקים את הרצפה, האחד עם מטאטא והשני עם מגב עטוף בסמרטוט רטוב. הם ממהרים, מחפפים בעבודה, בטח כבר רוצים לנסוע הביתה.
אם היה אפשר, גם הוא היה רוצה לנסוע הביתה. לחזור לתקופת הילדות בכפר, לשדות התירס, לימים שבהם השקיעו בו, טיפחו אותו, אהבו אותו. לימים בהם לאף אחד לא היה אכפת שהוא כזה מסוגר, קיבלו אותו כמו שהוא, ובעיקר, נתנו לו את ההרגשה שיש בו המון פוטנציאל, שיום אחד הוא יגשים את ייעודו וישמח אנשים.

והיום מה?
מתייחסים אליו כמו אל זבל, כמו אוכל לתרנגולות, זורקים אותו כלאחר יד. למעשה, מתייחסים אליו אפילו פחות טוב מלזבל. זבל, לפחות מישהו טורח להשליך איפשהו, ממנו פשוט מתעלמים. אפילו שני המנקים, שעוברים ממש לידו, ואוספים את דלי הפופקורן הריק מתחת למושב שלו, לא מעיפים לעברו מבט ראשון (שלא לדבר על שני).
עכשיו הוא כבר ממש כועס, ושוב חולפת בו ההרגשה של משהו שמזמן היה צריך להתפרץ החוצה, אך עכשיו גם מתלווית אליה הרגשה חדשה, שאולי כבר מאוחר מדי, שההזדמנות שלו להתפרץ חלפה. אולי לפני הסרט, היתה לו לגיטימציה לרתוח, לקפוץ ולהשתולל, כמו כל אחד אחר במצבו, אבל עכשיו כבר לא. לא אחרי שהוא אכזב אותה ככה.

הוא שוקע עוד קצת בתוך הכסא ונזכר בה, בשפתיים שלה. איך נשקה לו ברכות ואז גם הוסיפה נשיכה קטנה, שובבית. לרגע, הלשון שלה הרגישה לו מלוחה והוא נבהל שמא היא בוכה, אך לא, פניה היו נקיות מדמעות. זה פשוט לא היה כזה סוג של סרט, זה היה סרט רומנטי קיטשי, סרט לפופקורן, והוא, כזה אטום, עם כל המסוגרות הזו שלו, לא היה מסוגל להיפתח אפילו קצת ולתת לה את מעט הסיפוק שהיא חפשה. אין פלא שפנתה לאחרים.
יותר הוא לא ירגיש את שפתיה, לא ישמע את צחוקה המתגלגל, לא יראה אותה יותר לעולם! הרגשה כה נוראית, כאילו ירקו עליו או גרוע מכך, כאילו ירקו אותו. היא הלכה לה עם אחרים, והוא נשאר בודד וזנוח, זוכה להתעלמות מוחלטת מצד כולם, מרגיש כמו תירס שאבד עליו הקלח.

עכשיו הוא כועס על עצמו. למה הוא תמיד חייב להיות שונה, למה הוא לא יכול להיות קצת יותר כמו כולם? נכון שבכל דלי פופקורן, תמיד יש כמה גרעינים שלא מתפצפצים, אבל למה הוא היה חייב להיות אחד כזה?
מגיע לו שיענישו אותו, שיתנו לו מכות, שילקו אותו, סטירה ועוד סטירה ועוד אחת. סטירה, סטירה, סטירה. סטירה, סטירה, סטירה. הוא ממשיך לשנן את המנטרה באלם, יותר ויותר מהר, ללא הפסקה. סטירה, סטירה, סטירה, סטירהסטירהסטירהסתירהסתירס...

המנקים סיימו את עבודתם והם יוצאים מהאולם, האורות כבים. הוא נשאר מוטל בכסא אל מול הוילון שמכסה את מסך הקולנוע ולא נרדם. פשוט לא יכול. מצפה לו ליל שימורים.
נו טוב, לפחות זה.

------
נכתב במקור ב 12.05
 
הקטע לעיל הוא כבר די ותיק ואולי גם קצת "נובמבר למתקדמים"...