אהובתי מנסרת בעדינות גולגולות של קופים.
היא מנקה את האזמל בברז ליד המתקן לשטיפת עיניים, אחר כך מזינה נתונים הכרחיים במחשב. לבורנטים מזדמנים 'בטעות' למסדרון הצמוד למעבדתה. הם באים להציץ בה מבעד לחלון "המכון לחקר רציונאליות האדם", מצמידה אלקטרודות ומחלקת קוביות סוכר אסורות. רוצים לראות אותה לבושה בחלוק לבן והדוק עד להתפקע, ולדמיין אותה בלעדיו.
אני לא צריך לדמיין, אבל לא זו הסיבה שאני לא בא לשם.
אהובתי מנקה חיישנים במערכת הזרקת הדלק של הפולו שלה.
היא יודעת לתקן כל מיני תקלות במנועים של כלי רכב פרטיים, כך שאם פתאום באמצע הכביש האוטו שובק חיים, היא לא מהססת להיכנס אל מתחת למכסה המנוע. נהגים חולפים מאטים על מנת להביט בה רוכנת מעל לקרבוראטור, לבושה בשמלת מיני תכולה, צמודה היטב לזוג ישבנים, רגל יחפה על הפגוש הקדמי ושנייה על הקרקע בתוך סנדל פלטפורמת שעם. הם מנסים לנחש האם היא לובשת תחתונים.
אני לא צריך לנחש, אבל לא זו הסיבה שאני לא נוסע איתה.
אהובתי מחזקת באדיקות את שריר הדלתא האחורי.
במכנסי טרנינג צמודים וגופיה לבנה עם כתפיות דקיקות, היא הולכת לחדר כושר, שלוש פעמים בשבוע. יושבת פשוקה על מכשירים שונים, נאנחת ממאמץ, מזיעה אל תוך מגבת צמרירית ורודה וקטנה. אחר כך על המזרון היא מבצעת תרגילי יוגה, מברכת את השמש, מחקה קוברות ולוטוסים, עולה לגשר ממצב של שכיבה על הגב ונשארת בתנוחה שלוש דקות מלאות. כשהיא הולכת להתקלח, הבוהים מנסים לחזור לסטים שלהם, ושוב מתעורר הדיון: "האם הם אמיתיים, או לפחות אמיתיים למגע?"
אני, כמובן, יודע את התשובה, אבל לא זו הסיבה שאין לי מנוי לחדר הכושר שלה.
אהובתי מלחינה קטעי ג'אז על צ'לו, "אבל רק כתחביב".
היא סוגרת דלתות ומגיפה תריסים וחלונות, "שלא יפריע לשכנים". עוצמת עיניים ירוקות, מאופרות בקו שחור עבה, ומכווצת גביניה בריכוז. וכשהיא מתפנה לרשום את היצירות על גבי דפי התווים, היא לא משעינה את הצ'לו על כתפה, אלא אוחזת בו בין ירכיה. מתי מעט זכו לשמוע אותה מנגנת או אפילו יודעים על תחביבה זה, ועוד פחות על איך זה מרגיש להיות אחוז בין ירכיה.
אני אחד מאותם ברי מזל, אבל לא זו הסיבה שמעולם לא חזיתי בה מלחינה.
אהובתי מגרגרת במקצועיות כוס יין קברנה סוביניון, שמשון כרמל 86.
בקצה הלשון היא מלקקת את שפתה העליונה ומכריזה בפני שיש לי "יכולת מופלאה" להרגיע אותה. אני מחייך וממשיך ללטף אותה בתנועות ארוכות. מתחיל בשקע כתף שמאל, ממשיך מטה דרך שריר הכנף, כלוב בית החזה, מחליק ברכות על הצלקת הקטנה, ופונה לבטן. מקיף את הפופיק ויורד אל פנים הירך ואז חזרה מעלה. לפעמים עם הציפורניים ולעיתים בכריות האצבעות, מקפיד לא לקפח גם את צד ימין.
בינתיים היא מספרת לי על היום שלה, המעבדה, הנסיעות, חדר הכושר או הצ'לו. אני מקשיב לה ושם לב איך כוס היין מוצאת את דרכה אל השידה, ואיך לאט לאט קשה לה יותר להתרכז בסיפור ובמקום לדבר היא מתחילה להתפתל על המיטה. וכאשר היד שלי חשה ברטיבות, השיחה כבר מזמן גוועה והתחלפה בתקשורת א-מילולית מבוססת גניחות ואנחות, ליטופים ונשיקות שבסיומה לפיתה חזקה, ואני כמו צ'לו, ממתין עד לנשיפת ההרגעה.
אהובתי מחייכת אלי בעיניים חתוליות ותמיד מסכמת באותו נוסח: "אני לא יודעת איך אתה עושה את זה. מה הייתי עושה בלעדיך?". כתשובה הרשמית, אני מנשק אותה על השפתיים, נח לרגע עם האף מתחת לתנוך אוזנה השמאלית ואז נחלץ ומתהפך על הגב. ולעצמי אני חושב: "מה היית עושה בלעדיי? כנראה שבדיוק את אותו הדבר. העבודה, הכישרון, החוגים, הכול היה נשאר ללא שינוי, אהובתי. ומה עם הסקס, את שואלת? כנראה שהיית מסתפקת בבעלך".
------
נכתב במקור ב 05.07
