יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

על



חולם(-)על
מציאות
אחרת
לא יודע מה
לחלום


להיות כבר אחרי
זה
על להיות לפני
(על)                  כל זה
על להיות-על
על אל-היות

עליך?

זוכר אותך היטב
מחייכת
ללא פנים
רק שדיים
נח-פנים
שאוהבים אותי כי אני גיבור
                                        על
                                                יך
                                                   ?

(וכמו) בחלום
ניגש אליך במקום עבודתך העלום
כובל אותך במילים
ולמיטה
מענג אותך להברות קטו[שאיפה]עות
ידי במעל
שם
(מ)תחת
מוליך-על!

על!

על מה?
על עלמה
על מיטה נעלמה
על מיתה
נאלמה
דום
לא נוח
מתהפך
שבע שגיאות
מתהפך
שבעה חטאים
מתהפך
כמה זמן כבר אפשר למשוך שבע שנים
רעות?
גם בחלום יודע בדיוק את התשובה

יושב לפינות של שולחנות
על נקודות
שולחנות רבועים מתחלקים רק לזוגות
אחרת, יש שארית
דבוקה לתחתית
שמנגבת באצבע, טיפות זיעה קרות
מכוס בירה
וצוחקת
עם הבירה
ומנשקת
את הבירה
וגומרת
עוד כוס בירה
ומשלמת
בכרטיס אשראי אחד
את ה-סךהכל חלקי שבע
לצד שלושה כרטיסים אחרים,
חברים.

זוכר היטב מילים
מסתבך
מתהפך
חולם להיות אחרי
אין פנים
ממציא שדיים
על-דוגמנית-על
עצמות אגן ירכיים בולטות            מדי
דוקרות
על רקע רומנטי
על השטיח מקיר-אל-קיר
דוקר
על הקיר
במסדרון מחוץ למשרד
פנים
שקועות אל תוך קיר גבס
לא מותירות חותם
אין עיניים
רק לחיים
אחוריות
ועורף
וכריות
אורטופדיות
לא הגיוני
וגם לא כל כך נוח
חם
מתהפך

למה אין פנים?
למה N עיניים?
למה שבע
וחצי
מבזק חדשות
בתוך חלום
על
?
(מתהפך)
לע
שלולית ריר
"...מפי מלאכי חזקיה..."
מתעורר לתוך
כל זה


שוכח היטב חלומות
ממציא שירים
חולם-על
עלק


------
מה זאת אומרת "על מה השיר?"

------
בדרך כלל אני מעדיף שינה על שירה. אבל זה מה שקורה כשהמוזה מנצחת. 
- אני נותר עייף.

------
נכתב במקור ב 09.09 (אבל, כמו דירה חדשה, שופץ במשך שנתיים עד שנהיה ראוי(?) לפרסום).

ניו-זילנד - אוסטרליה חורף 2006


-כמה זה יוצא?
-מה?
-התוצאה.
-כן. תיארתי לעצמי שאת מתכוונת לתוצאה, אבל בכלל לא הבנתי את התרגיל.
-נו, אתה המתמטיקאי. תחשב כמה זה יוצא. בצמר לשטח.
-במה?
-בצמר לשטח. יחידות של צמר לשטח.
-צמר לשטח? את בטח מתבלבלת. איזה מן יחידות אלו?
[איזה מן קורס זה, שיש בו שאלות כאלו?]
-יחידות ניו-זילנדיות.
-בחיים לא שמעתי על 'צמר לשטח'. איך בכלל מודדים צמר, בקילו?
-לא. בסוודרים.


זה לקח לי קצת זמן, אבל שמתי לב שיש לה איזה מן קטע עם אוסטרליה וניו-זילנד, שכמו "איירס רוק", תקוע לה עמוק באמצע ההוויה. אפילו אמרה לי פעם אחת שסבא שלה הוא אבורג'יני. אז עוד העזתי לשאול אותה אם היא לא מתכוונת לאברג'ילי, והיא רק גלגלה עיניים ושאלה אם אני רוצה קפה. היא מאד רגישה לצד ה'אוסטרלי' שלה. בחורה מוזרה.
בכלל, כל הקשר בינינו הוא מאד מוזר. מן קשר קרוב-רחוק שכזה, כמו שכנים בערבה האוסטרלית. השיחות יכולות לזרום ואז פתאום להיתקע. או שאני לא מבין אותה, או שהיא לא קולטת אותי, בכל מקרה זה קטלני. זה הורג את השיחה לחלוטין ואין כל ברירה אלא להתחיל שיחה חדשה, בנושא שונה לגמרי. הפעם זה קרה ממש מוקדם בשיחה, וניתן אפילו לומר שמתחילתה לא הבנתי אותה. בזמן האחרון זה קורה לי יותר ויותר. אולי אני פשוט לא מרוכז, עם כל הלחץ הזה בעבודה החדשה - זה ממש גן חיות שמה.
אז אם התקשורת בינינו כל כך לקויה, למה אני עדיין נפגש איתה?
כי היא ממש חמודה, ומגרה אותי העובדה שאני לא מצליח לקרוא אותה. קשה לי לשים על זה את האצבע. [בקושי אני מצליח לשים אותה עליה]. בכיף הייתי שוכב איתה, אם היא רק הייתה נעתרת לי. שדיים קצת קטנים אבל תחת גאה ועסיסי. ונכון, אמנם היא עדיין אומרת 'לא', אבל היא בהחלט מתנהגת 'כן'. וכשאני שוב מתייאש אז פתאום היא מתקשרת ומציעה "אולי נלך להופעה?" ותמיד זה איזה הרכב הזוי ואזוטרי שחוץ ממנה, אף אחד לא שמע עליו. ואם אני שותה מספיק, אני מתחיל לרקוד כמו מאוורר, ולפעמים, בסוף ההופעה, אני אפילו קונה את הדיסק. ואז היא מסתכלת עלי במבט הזה שלה, ששמור לאמנים ולפטרונים שתומכים באומנות, ומזמינה אותי אליה לקפה.
אני בא ומקבל קפה.
רק קפה.
אפילו לא זוכה לשמוע תקליטים. וחוזר הביתה עם הבטחת שווא לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה. מחליט ששוב הגיע הזמן לתמוך ב-"די לטירוף". היא הרי יכולה לשגע פילים, זאתי. וגם קנגורואים, זה כסף כיס בשבילה.
זה אפילו נבדק מדעית. הלכה במיוחד לספארי ברמת גן, ועם יד אחת בכיס ואצבע על החדק, היא שיגעה להם שני פילים, קנגורו ועובד. הייתה ממשיכה גם לכלוב של הוומבטים אם הם לא היו מתחננים בפניה שתפסיק. אחר כך, היא זו שמצאה עבורם פסיכולוגית פילים שתטפל בנזק, ואפילו סידרה להם מחיר לא רע.
בשלב הזה, אני כבר פיתחתי מן אדישות מחסנת. לא הופתעתי מההספק שלה [ביחידות של פיל לשעה?] וגם לא מכך שפסיכולוגית הפילים היא למעשה בת דודה של אמא שלה. אולי גידלתי עור של פיל. [ואולי זו הסיבה שהיא מצליחה לשגע אותי הרבה יותר מהר מבעבר?]
ככל שאנו מבלים יותר זמן ביחד, אני מקבל את התחושה, שאופן החשיבה שלי זונח את דרך הישר הרציונאלית שאפיינה אותו בעבר, וצונח אל עבר הזרם האסוציאטיבי שמאפיין את שלה. אני חש שאני שט לי בסירה, ועולם חדש של דימויים נגלה לעיני, לצלילי דיג'ירידו ממוססים.


-אני לא הייתי מתחתנת איתך.
-אני אף פעם לא העליתי את הנושא.
-אני יודעת, אבל רק רציתי להגיד את זה, שלא הייתי מתחתנת איתך.
[אבל למה השימוש בזמן עבר? מה זה אומר לגבי היום?]
-צודקת.
-אתה לא מתכוון להתווכח?
-לא. למה לי? להפך. אני מסכים.
-מה, לא היית מתחתן איתי?
-את יודעת שכן. אני חולה לך על התחת.
-אז מה הקטע? כי אם אתה חושב שאתה לא מספיק טוב, אז תפסיק. זה ממש לא נכון.
-נכון. אני אחלה בחור.
-אז?
-במקומך, גם אני לא הייתי מתחתן איתי. זאת אומרת, בלי לבדוק קודם את הסחורה.
היא מסתכלת עלי בשאלה.
-אין לך ברירה. את צריכה לשכב איתי ולראות איך זה. את הרי לא רוצה להיתקע עם בעל שיש לך איתו סקס רע. אני בעצמי לא אתן לך להגיע למצב כזה.
היא מחייכת.
-הבנתי אותך. אתה רוצה קפה, זה מה שאתה אומר.
אני נאנח בעגמומיות.
-כן, למה לא.
-כמה סוכר?
[תמיד היא שואלת כמה סוכר. אני לא מבין את זה. הכינה לי כל כך הרבה פעמים קפה.]
-שלוש מאות.
-מה שלוש מאות?
-צמר לשטח.
גלגול עיניים. היא פוסעת למטבח ואני קורא אחריה:
-מה את חושבת לעצמך, שרק לך מותר? תדעי לך שקנגורו זה כמו בומרנג, שניהם אוסטרליים!
-בוא'נה, אתה התחרפנת לגמרי, אתה בטח לא אוכל מספיק קיווי.
[מאיפה היא מביאה את ההקשרים האלה? מאיפה אני אשיג בשר קיווי? זה בכלל כשר?]
-כן את צודקת. זה או זה, או הלחץ בעבודה.
היא חוזרת מהמטבח עם ספל קפה.
-תשתה את הקפה. אני צריכה אותך מלא מרץ וערני.
אני לוגם לאט את הקפה, ותקווה קטנה מזדקפת אצלי.
-אל תסתכל עלי ככה, אתה קרוע מעייפות ועוד מחכה לך נסיעה ארוכה הביתה.


בבית מתחת לשמיכה, אני מקבל שיחת פלאפון. התקווה הקטנה השאירה אותו דולק.
-אתה עוד לא ישן, נכון? רק רציתי לוודא שהגעת הביתה בשלום, ולהגיד לך שאני כבר מתגעגעת. חבל שלא נשארת.
[עכשיו היא אומרת?]
אני נאנח.
[מוזר, אף פעם לא חשבתי שאני אזדהה עם פיל.]
-נראה לי שאני צריך לדבר עם בת דודה של אמא שלך.
-אז תתפוס אותה מחר בספארי. באמת רציתי להגיד לך קודם, שזה ממש מגניב שעכשיו שניכם עובדים באותו מקום. אבל תגיד לי, איזו מן עבודה יש למתמטיקאי בספארי? מה אתה עושה שם בתכל'ס?
-סופר כבשים. זו עבודה מאד מעייפת.
-אז איך לא שמעת על 'צמר לשטח'?
[ידעתי שזה יחזור. זו בדיוק הבעיה עם בומרנגים.]
-קואלה, לא יודע.
-טוב, חמודי, אני אתן לך לחזור לעבודה. לילה טוב.
-לילה טוב, נשמה.

------
נכתב במקור ב 10.06

שיר ארץ השמש העולה הישנה והטובה


הייקו, לילות, עוז,
אני אותם זוכר את
ה- "סע בן צ'ו(ר) - סאן".

------

זה המוצלח מבין צמד שירי הייזו (הייקו הזוי) שכבר פרסמתי.
חלק מההשראה בטח הגיעה מכאן.


------
נכתב במקור ב 05.06

יום שבת, 13 באוגוסט 2011

כמו ים



שיר מטונף
בדימויים של ים
מזוהם
ביובי
גם מחוץ למים הטריטוריאליים
B-U-V
מתדרדר
(כמו שרק ים יכול)
מסחי לסחי
כמו
כמו
כמו
(משהו)



כמו צורך.




(שיר(?))
מסוגר
            שבור
ומיותר
מלא בתוכן
כחול
קדוש
מגרד
ומטריד
כמו ערס
מקורי
מביך
מאדים
כמו שמש
צורבת
חשוףה
מעקצץ-עט
כמדוזה
מאבן
נצחי
מסרב להתכלות
כמו שקית
זבל
אורגני
זורם
כזפת
בדביקות
של
דימוי~~ים

------
אחרי שתי יצירות שכבר פורסמו מגיעה יצירה שלא.
"כמו ים".

------
נכתב במקור ב 04.10 (ועבר כמה תהפוכות מאז).

הייקו 1


דימוי חמקמק,
כמו גרעין אבטיח,
קל לפיצוח.

------
אחד מההייקו-ים הראשונים שכתבתי. 

------
נכתב במקור ב 05.06

אחת משתיים


פעמון הדלת רועם.
"רק רגע", אני צועק מן המטבח. סוגר את הברז, לוקח את מגבת הידיים ממשענת הכסא ותוך כדי ניגוב הידיים, פוסע אל עבר דלת הכניסה. מעניין מי זה יכול להיות, בשישי בבוקר? אני מגיע אל הדלת ובתנועת הנפה, תולה את המגבת על כתף ימין ומביט דרך חור ההצצה. אני מחסיר פעימה ונשימתי נעתקת -
זו היא.

ידעתי שיום אחד זה יקרה. ידעתי(!) שיום אחד נפגש שוב, ושאולי אפילו, זה יקרה בדיוק כך: שהיא תגיע אלי עד לפתח הבית, בלי שום הודעה מוקדמת, וכשאפתח את הדלת היא תאמר לי בעיניים אדומות: "אני כל-כך מצטערת, הייתי עיוורת, טיפשה, לא ידעתי מה טוב בשבילי", ואז עם החיוך הקטן הזה שלה ובמבט מלא תקווה, היא תשאל בטון מתחנן: "אתה סולח לי?"
ולפעמים אני סולח, ולפעמים לא, ולפעמים זה בכלל לא ככה.
לפעמים, בדמיוני, אנחנו נפגשים במסדרונות האוניברסיטה. אני רואה אותה מרחוק, ניגש אליה ונוקש לה בעדינות על עצם הכתף. היא מסתובבת. איזו הפתעה, נרשמנו לאותו הקורס, וזה קצת מוזר ומביך, ואנחנו לא כל-כך יודעים מה לומר האחד לשנייה. ואז היא מציגה אותו: "תכיר, זה בועז, החבר שלי" או אולי אפילו: "בעלי". והוא משחרר את היד המחבקת מסביב מותניה המוכרות, כדי ללחוץ לי את היד. לחיצה חזקה של גבר מסוקס, בטח חקלאי בעברו. ובקול בריטון עמוק (אלא מה?) הוא אומר: "נעים מאד" או "שמעתי עליך המון". ואז גם יש לו את המבט הזה, ואני מתחיל לחשוב, מה היא כבר סיפרה לו שגורם לו להסתכל עלי ככה.
או שבכלל זה לא קורה באוניברסיטה, אלא בחוף, על שפת הים. היא מטיילת על קו המים, איפה שהחול רטוב ונעים מגלים מזדמנים, אוחזת בידו של בועז, והפעם, היא זו שמבחינה בי. שרוע על מגבת, נשען על יד אחת מעל לספר או לתשבץ (תשבץ הגיון כמובן) וכשהיא קוראת בשמי, אני מרים את המבט בנון-שלאנט ולוקחים לי כמה רגעים טובים עד שאני מזהה אותה. מספיק זמן כדי שהיא תפגע מזה, כשהיא מבינה שהיא כבר לא חשובה לי יותר. (באמת?).
או, יותר טוב מזה: אני שרוע על המגבת ומשני צדדי שתי בחורות כוסיות יפיפיות לבושות בביקיני. אני אומר משהו ושתיהן צוחקות ותולות בי מבטי הערצה עם ניצוץ זימה. היא מקנאה. אין לה שום חבר או בעל. בועז הוא סתם השותף המעצבן שלה לדירה, זה שכל הזמן מסריח מרפת ולא מתקלח מספיק. וכשהחוף מתרוקן מאדם, ורק אני והתאומות (או בעצם הרביעייה - תלוי מה סופרים) משתעשעים על המגבת, אני מבין שזה כבר חלום מסוג אחר לגמרי.


אני מנער את הראש, מביט במראה, מזדקף, מסתקס(?), ונושם עמוקות. מכריח את עצמי להירגע, ואת הלב שלי להאט ולהפסיק לנסות לפצות על הפעימה שהוחסרה. מבט נוסף במראה. יש לי זקן בן יומיים, זה טוב. בדיוק באורך המתאים כדי להיחשב קשוח אבל רגיש. אנחנו כבר נראה מי יותר מסוקס, בועז או אני. אני ניגש לדלת ומנסה לחשוב מה לומר לה. למרות כל אותן פעמים שדמיינתי את המפגש בינינו, אני לא באמת יודע מה להגיד. אני מקבל החלטה, להיות אדיש ופשוט להקשיב לה. אחרי הכל, זו היא שבאה אלי, אז מן הסתם יש לה משהו לומר. אני פותח את הדלת, היא מרימה את הראש, כל המתח בגופי מתפוגג, אני חש צביטת אכזבה בלבי -
זו לא היא.

יש להן את אותו שיער חלק, אבל הפנים שונות וגם שאר הגוף. היא אומרת משהו אבל אני לא כל-כך מקשיב, אלא רק חושב, האם אי פעם, באמת ניפגש שוב? אני שם לב לשקט ברקע, היא עצרה בשאלה, מחכה לתשובה. אני נבוך ומגמגם: "סליחה, לא כל-כך הקשבתי לך, הייתי במקום אחר. מה אמרת?". היא מחייכת, יש לה חיוך מקסים, ואומרת: "כן, נראית לי קצת מרחף. אמרתי שאני מתרימה למען ארגון שעוזר לנשים פסיכופטיות, ושאלתי האם תהיה מוכן לתרום? יש בעשר, עשרים ושלושים שקלים?". אני מתבונן בפנקס שבידה ומנסה לא לשקוע יותר מדי זמן במחשוף שלה. אני מעלה בכוח את המבט חזרה לעיניים שלה ורואה שהיא ראתה ושזה לא מפריע לה, להפך, זה משעשע אותה. לרגע נדמה לי שהיא מענטזת קלות, כדי לראות אם אני עדיין עוקב אחריהם. אני עונה בחצי חיוך: "כן, למטרה כזו חשובה, בטח שאני אתרום. יש לך עודף מחמישים?". "אני חושבת שכן", היא עונה. בזמן שאני מסתובב כדי להביא את הכסף, אני מבחין בה במראה, מסתכלת לי על התחת, ועוד במבט בוחן! לשנייה, אני מוטרד, אבל אז אני חושב שאם לי מותר, אז גם לה, ושזה בעצם סימן טוב. אני מתאפק לא לענטז בעצמי, ובמקום זה, אני מעיז ואומר: "אולי את רוצה איזו כוס מים, שזו כמו הזמנה לקפה, רק בשעות הצהרים?" (יצא לי חרוז). היא מרחיבה את החיוך. "ממש משורר. למה לא, אני דווקא אוהבת..", היא עוצרת לרגע, מעבירה עלי מבט שובב וממשיכה: "..קפה".
הפאוזה שלה מעוררת אצלי אופטימיות ואיזושהי סוג של התרגשות שכבר הרבה זמן לא הרגשתי, אולי מאז הקשר עם מה-שמה. וזה לא הדבר היחיד שמתעורר. אני מסדר את מכנסי הטרינינג שלי, ותוך כדי שאני מרתיח מים, אני שואל אותה: "תגידי איך אמרת שקוראים לארגון הזה?"
"אחת משתיים", היא עונה.
אני חושב שאני אקח את הסיכון.

------
משום מה עד היום לא נתקלתי בשום התרעמות על שם הסיפור.
זה מטריד כמעט כמו העובדה שכל עורכי הדין שאני מכיר צוחקים מהבדיחה "לא יתכן ש99% מעורכי הדין יוציאו שם רע לכולם!"

------
נכתב במקור ב 02.06
 

יום שלישי, 2 באוגוסט 2011

לקקן



זה עומד לך על
קצה הלשון, ואז את
נזכרת: למצוץ!


או - הגרסה לדיסלקטים מגדר-ליברלים פוסט-פמיניסטיים(?):


זה עומד לח על
קצה הלשון, ואז את
נזקרת: לי - מצוץ!

------

אחרי פרסום של שתי יצירות ותיקות (ל)מדי, אך ראוי הוא להוסיף משהו מהשנה האחרונה.
ומי שעוקב אחרי הבלוג (על מי אני עובד? מדובר בעוקבת) בוודאי לא הופתע(ה) לגלות שמדובר בהייקו (או שניים).

------
נכתב במקור ב 01.11
 

היפופוטם


היא עזבה את הדירה בטריקת דלת עצבנית ואני נשארתי להביט אחריה דרך דלת סגורה.
אני לא צריך לראות אותה כדי לדעת איך היא נראית. בדמיון שלי ממופה כל הגוף שלה; כל נקבובית עור וכל תו בפנים. הכל מקוטלג לפי הבעות: קמטי שמחה וצחוק עם עיניים בורקות נמצאים תחת "אושר", ואילו מצח עקשן ועיניים נחושות נמצאים מתחת ל"ויכוח". מה שמזכיר לי את העובדה שהיא עזבה.

כשחושבים על זה, כל הויכוחים הם טיפשיים. מה המטרה בויכוח? שיהיה עוד אדם שחושב כמוני? האם זה הופך את האמת שלי ליותר נכונה וצודקת אם רוב האוכלוסייה מחזיקה בה? אני בעצמי כבר לא כל-כך בטוח.

במישור האישי, תוצאת הויכוח האחרון הייתה שני אנשים שנשארו כועסים לבד, במקום להיות שמחים ביחד. ואפילו אם כן הייתי מצליח לגרום לה להסכים איתי, הרי שזה רק היה גורם לה להרגיש רע. (הרי להודות בטעות זו הרגשה זוועתית). ואני מעדיף את קמטי הצחוק שלה. אך הפעם, היא טענה שהיא ראתה היפופוטם בדירה ואני פשוט לא יכולתי להסכים איתה.

כך הויכוח התחיל. ראיתי אותה מסתובבת בדירה עם מחבט להריגת זבובים בצבע כחול. פוסעת לאט כמו ציידת באמצע הג'ונגל, שמנסה לא להבריח את האיילה. "מה את מחפשת?" שאלתי. "ששש..." היא השתיקה אותי, "אני צדה את ההיפופוטם". צחקתי, והפסקתי מיד כי ראיתי שהיא רצינית. "את לא מתכוונת לצוד היפופוטם בדירה שלי" אמרתי, אבל היא המשיכה ללכת עקב בצד אגודל, כשמדי פעם היא מרימה רהיט זה או אחר, מסתכלת מתחתיו או קוראת "בוא, מיצי מיצי מיצי, היפופוטם קטן, בוא לאמא". אז נתתי לה סטירה כשצעקתי עליה "מה הקטע שלך עם ההיפופוטם?", והיא עזבה את הבית לא לפני שאמרה שאני בן זונה ואלים, ושהיא אף פעם לא אהבה אותי ושיש לי זין קטן.

הפסקתי לנעוץ מבטים בדלת הסגורה, והלכתי למלא את הקערה של מיצי. ליטפתי אותה בזמן שהיא אכלה וראיתי בעיניים שלה שהיא דווקא כן אוהבת אותי. "למה אף אחד לא מבין שאת היפופוטמה?" שאלתי אותה. היא נחרה וליקקה אותי על האף והלחי השמאלית.



התעוררתי כשצד שמאל של פני רטוב משלולית רוק שהצטברה על הכרית בזמן שישנתי. אני שונא לישון מצונן. קמתי מהמיטה והלכתי לשטוף פנים. "איזה חלום מוזר" חשבתי לעצמי. "חלמתי שאני מגדל היפופוטם ושחברה שלי עוזבת אותי כי אני חבר מכה". "לפחות בחלום היתה לך חברה" אמר לי קול עבה. הבנתי שחשבתי בקול רם, הסתובבתי וראיתי אותו עומד שם ולועג לי. "עוד תהיה לי חברה, אתה תראה". "כן, בטח, מה שתגיד" הוא המשיך ללעוג, "ועכשיו תמלא לי את הקערה באוכל".
דשדשתי את דרכי למטבח ובעודי ממלא את הקערה, חשבתי: "איך אני שונא היפופוטמים מדברים!"

------

אוי, כמה שהסיפור הזה ישן. 
(כמה ישן ככה צעיר).
וכן, גם לי מגיע איזה סיפור של "ואז התעוררתי מהחלום"-פואנטה.

------
נכתב במקור אי שם בסוף שנות ה90

שיר מתחכם


קראתי ולא הבנתי.
אז קראתי שוב, כי בכל מקרה השיר היה קצר
אני אפילו לא יודע אם אפשר לקרוא לזה שיר
לא הבנתי מה כל-כך מיוחד בו,
סתם שיר מתחכם.

------

אחד השירים הראשונים שכתבתי שלא היו ברכת יומולדת.

------
נכתב במקור ב 07.05